אנו כותבים אותך, מולדת
האלבום החדש של לורי אנדרסון נקרא "מולדת", "Homeland", ולראשונה הוא מוציא אותה מניו יורק לארצות הברית כולה. עמית קלינג מסע שורשים
מוזיקאים עם רקע קלאסי תמיד רוטטים אחרת בשדה של הרוקנ'רול. זה נכון לגבי ארתור ראסל וזה נכון לגבי סיימון בוקיש. זה נכון גם לגבי לורי אנדרסון, שלמרות שאת השכלתה רכשה בתחום האמנות הפלסטית, ועסקה בכלל בפיסול ובאמנות מיצג לפני שהגיעה לעשות מוזיקה - הכלי הבסיסי שלה נותר הכינור, והתבניות שלה מיובאות. גם לורי אנדרסון היא מיובאת: היא לא נולדה בניו יורק. היא הגיעה לעיר בשביל ללמוד באוניברסיטת קולומביה. אמנות. אבל היא הדבר הכי ניו יורקרי שיש. אולי בגלל זה.
את האלבום האחרון שלה היא הוציאה לפני שמונה שנים. מדובר באלבום הופעה חיה כפול. מדהים, מבריק, מושלם. הוא יצא ב-2002 אבל הוקלט במהלך שתי הופעות שאנדרסון קיימה ב-19 וב-20 בספטמבר, 2001. שבוע אחרי שניו יורק נפצעה. האלבום הזה, "Live in New York", הוא הצהרה ודרישה לחיים. הוא פוליטי אבל לא מתריס כפי שניתן היה לצפות מאנדרסון. היא דווקא מנסה להרגיע את הרוחות. היא מבקשת ללמוד ולצמוח ממה שקרה. היא נשמעת אפילו קצת היפית. אני שונא היפים.
האלבום החדש של לורי אנדרסון לא מתרחש בניו יורק. אחרי ש"לייב אין ניו יורק" הסביר למעשה שזהו בדיוק המקום שבו התקיימו כל האלבומים הקודמים שלה (ואולי זו הסיבה שבגללה שהאלבומים שלה שניסו לקלוע להוויה כלל-אמריקנית, "United States Live" ו-"Home of the Brave" היו מוצלחים פחות) - היא הולכת ל"מולדת". "Homeland" נקרא האלבום החדש שלה. כשאני שם את המילה "מולדת" במרכאות אני מכבד את רצון היוצרת.
איך להצליח באמריקה
את שם האלבום אנדרסון שאלה מ"המחלקה לבטחון המולדת". ג'ורג' בוש הכריז על הקמתה ב-20 בספטמבר. יום ההופעה השניה ב"לייב אין ניו יורק". "Homeland", לא בדיוק מילה שגורה באנגלית, אבל חמה, מורכבת משתי מילים ברורות, פשוטות ונוחות, ננעצה פתאום בין "Department" העבשושית ו-"Security" המלחיצה. מהנקודה המוזרה הזאת - של המקום המוכר והביתי, המשפחתי כמעט, שנעוץ בין הבירוקרטי למיליטריסטי - לורי אנדרסון יוצאת לראשונה בחייה למסע בכל אמריקה.
אבל האובססיות הרגילות שלה עדיין כאן. יש פה ציפורים (במשל מרגש ומשונה על חסידות) ויש פה מכונות. יש פה נאום מלחיץ ומבריק שעוסק בהשתלטות המומחים על השיח הציבורי ב-"Only an Expert", שאני מוכרח לציין באכזבה מסוימת שבהופעה זה נשמע הרבה יותר טוב.
לפעמים יש בזה משהו קצת מגושם. "Another Day in America", למשל, מצליח אומנם יפייפה אבל בו זמנית גם קצת לא עובד. אנדרסון משתמשת בו בווקודר שמנמיך ומעבה את הקול שלה, עד שנשמעת כמו גבר (על העטיפה היא מצולמת בשפם. אני בעדה). הבעיה היא שהיא גם מאמצת לגבר הזה שם - פנוויי ברגמונט - וזה כבר הופך את הסיפור לקצת מאולץ, לסאטירה קצת ברורה מדי. פטיש על הראש במקום עקיצה. הרי גם ככה ברור בצד של מי היא ולצד של מי היא לועגת. היא לא חייבת לשים הכל על המדפים הנכונים (למרות שהיא די סקסית עם שפם).
עדיין, "Homeland" הוא אלבום מוצלח מאד. מוזיקלית הוא אולי אפילו הטוב ביותר של אנדרסון עד כה. היא עדיין במיטבה דווקא כשהיא הולכת לאישי, לא לפוליטי, או לפחות כשהיא נשמעת קצת פחות נחרצת, והוא לא מדויק כמו "Mister Heartbreak" או מרגש כמו "Life on a String". אבל זה עדיין אלבום חדש, של לורי אנדרסון, אחרי שמונה שנים. כבר הייתי בטוח שהיא לא תתאושש מכל הקטע הזה של ניו יורק.
עמית קלינג: כל הכתבות / טוויטר
