יש חשמל באוויר

אחד הדברים המבאסים ביותר ברוק שנוצר בישראל, הוא הניסיון הנואש מצד אינספור אמנים והרכבים לנסות ולעשות אותו באמת "ישראלי", אסלי כזה. לחבר אותו למקום, לזמן ולקונטקסט המזדמן כדי לתת לעצמם לגיטימציה, במקום לעשות את מה שמרגיש נכון. לפעמים נדמה שחלק גדול מהלהקות בארץ, החל מהוותיקות ועד להרכבים של ילדים שעוד רגע מסיימים את הבגרויות, ניזונים למראית עין מהשפעות חו"ליות חשובות, מעניינות וסופר רלוונטיות, אבל כשזה מגיע ליצירה שלהם עצמם, התוצאה הסופית נוחתת איפושהו בין סביר לבינוני.

קצת כמו בהיפ הופ, יש חשיבות בלעשות את זה "אמיתי". ברוקנ'רול, האמת הזו יכולה להתבטא בהמון דרכים, ונראה שבישראל של היום, כשהסיכויים שלך להצליח נמוכים גם ככה כי נראה שהקהל מעדיף להאזין לברירת המחדל של יוצאי "כוכב נולד" או להתאסף בחמולות בהופעות ים תיכוניות, הגישה במקרה הטוב היא פשוט לעגל פינות, ולזרוק זין במקרה הרע. כן, חלק מהקטע זה להתנהג כמו כוכב ולאמץ את הפוזה הנכונה - וחוץ מלהסניף קוק מעצמות בריח של מעריצה, המינימום שאפשר לעשות זה לעשות מבט של חשיבות עצמית, לזוז על הבמה כמו שצריך, ולהתלבש בהתאם (כלומר, לוותר על מכנסיים קצרים עד הברך וסנדלי שורש. לכל הרוחות, ראיתי את זה קורה).

 

בניגוד למה שעשויים לטעון, אין יובש בסצנת האינדי בישראל. בתקופה האחרונה היא פורחת ושופעת אולי יותר מאי פעם, גם בזכות ההכרה מהתקשורת, אבל בעיקר הודות לנגישות באינטרנט. למרות זאת, רוב הזמן זה מרגיש כמו להיות אורח אוכל בשר בבית של צמחונים עם מקרר מפוצץ - אתה יכול למלא את הבטן, אבל לא תרגיש שבע. בשורה התחתונה - יש מלא להקות, הבעיה היא שרובן משעממות.

יבואו לקחת גם אתכם

אלקטרה, שמשחררת כעת את "Heartbreaks For Fools", אלבום הבכורה שלה, גרמה לסצנה הזו לבעור, זאת לצד שי נובלמן, צ'רלי מגירה, רם אוריון ונערות ריינס, שבין אם עשו זאת במודע או לא, הצליחו ליצור מוזיקה שהתפישה האוניברסלית פעמה מתוכה, וזה לא משנה אם הם שרו בעברית או באנגלית, הקליטו מירושלים או מתל אביב, ואם באותו רגע הם רצו בכלל להיות בלונדון, ניו יורק או לוס אנג'לס.

 

כבר היו כמה נסיונות לשלוף את הקלף הגלגלצי מול אלקטרה בעקבות העובדה שהסינגל המצוין "Coming To Get You!" שפותח את האלבום נכנס לפלייליסט, ולטעון שהם יוצאים מהשוליים שהם פעלו בתוכם, ושזו היתה בעצם השאיפה שלהם מלכתחילה. הדיבור הזה מיותר, כי גם אם אם זה נכון, אין בפזילה הזו שום פגם, במיוחד לאור כך שזה הביא למצב שתחנת הרדיו החרושה ביותר בישראל מנגנת שיר פוליטי ומחאתי חשוב שחבל שהיה נשרף רק על קול הקמפוס-אוזןבר-לבונטין 7.

 

הבחירה בברוך בן-יצחק (רוקפור) להפקת האלבום וברן שם טוב (איזבו) לעריכת המיקסים מרגישה בדיעבד כמו הצעד המובן מאילו בהתחשב בהיסטוריה של השניים כחברי מפתח בלהקות ישראליות שבחרו לעשות את המוזיקה שלהן באנגלית, בין אם כהעדפה תרבותית ובין אם כניסיון לפרוץ לשוק הבינלאומי. איך שזה נשמע עכשיו, כמעט בלתי נמנע שגם אלקטרה יעשו את הצעד הזה, כי זה לא הוגן שרק אנחנו נהנים.

מקררים את הקיץ

להיטים פוטנציאליים כמו "Unforgiven", "Radio On" ו"Dawn of Summer" מעידים על כך שבין אם ניצן חורש (שירה), בועז וולף (תופים) ודורון פרחי (בס) חולמים או לא על השיבוץ הבא בפלייליסט (חולמים - מי לא? עושים הכל בשביל זה? - לא בטוח), הם עושים את הדבר שלהם בצורה הכי אלגנטית ומלאת סקס-אפיל שאפשר לצפות, גם כשזה באלבום שהתבשל קצת יותר מדי זמן, וגם כשזה בהופעות התכופות שהם העניקו בחודשים האחרונים, שתמיד היו מהודקות בצורה שגורמת לתחושה כאילו זו הפעם הראשונה והאחרונה שאתה רואה אותם בהופעה.

 

בארץ, השם של הטריו הזה מעלה קונוטציות לחברת מזגנים (אולי יש להם גם מאווררי תקרה, זה יותר אותנטי), אבל דווקא עכשיו, בשיאו של הקיץ, האלבום של אלקטרה הוא יותר כמו חלון פתוח שמביא רוח פרצים מהסוג שכבר כמעט שכחנו שיש פה - מרעננת, שמצליחה לשלב את הסאונד הכי עכשווי גם צלילים מעט יותר נוסטלגיים, ובעיקר נותנת את התחושה האופטימית שהפעם באמת יש תקווה לרוקנ'רול שנעשה בישראל, כזה שאפשר להתגאות באיך שהוא נשמע, ולא רק בכמה הוא יצליח בתחנות רדיו או סיבובי הופעות בחו"ל.

 

Electra - Heartbreaks For Fools / Anova Music

פרויקט מיוחד: חוגגים את אלבום הבכורה של אלקטרה

 

>>> אלכס פולונסקי: כל הכתבות / טוויטר