יד הנפץ

כמה דקות לתוך השיר הראשון בהופעה של Woven Hand אני שם לב לקעקוע בולט, באותיות עבריות, על פרק היד של יוג'ין דייויד אדוארדס, האיש שבלב ההרכב, שיושב על במת הבארבי ומנגן על "מאנג'ו" - כלי נגינה מסורתי שמשלב בין מנדולינה לבאנג'ו. מכיוון שהקעקוע, באותו רגע, הפוך ומוסתר בחלקו, אני מתקשה לראות מה בדיוק כתוב שם. רק כמה שירים מאוחר יותר, כשההופעה כבר עמוק בחלק החשמלי שלה והצליל העצום של הלהקה מטלטל את המועדון, אני מצליח לקלוט אותו בבהירות: "ישוע".

למי שמכיר את אדוארדס ופועלו, ב-Woven Hand ובהרכב הקודם שלו Sixteen Horsepower, זאת לא אמורה להיות הפתעה. אדוארדס, יליד דנבר, קולורדו, ואדם שמסתובב הרבה באיזורי הדרום היותר אדוקים של ארה"ב, מתעסק הרבה, גם בחייו האישיים וגם ביצירה שלו, בקשר בינו ובין אלוהים. כשהוא על הבמה הוא מנגן ושר מתוך מה שנראה לעתים כמו רגש דתי רב עוצמה, עם שפת גוף שמזכירה לפעמים נביא או מטיף, וחלק מהמעריצים מגדירים את ההופעות שלו כסוג של חוויה דתית.

אמריקה האחרת

הנוכחות הבימתית והצליל של Woven Hand אמריקניים מאוד מכל בחינה, לא ארה"ב העכשווית של החוף המזרחי או המערבי אלא אמריקה רחבת הידיים והמוזרה לפרקים שבלב היבשת, זאת שחלקים ממנה עדיין מתנהלים קצת כאילו הזמן עצר בסוף שנות ה-20 העשרים של המאה הקודמת, זו שרוב הישראלים מכירים בעיקר מסרטים של האחים כהן ודייויד לינץ'. הם מעלים בדמיון פחות כביש אינסופי שחותך את המדבר של טקסס או אריזונה, ויותר רכבת משא עמוסה שחוצה אותו בשאגה, בדרך ליעד לא ידוע.

אדוארדס מופיע בישיבה על שרפרף, במגפיי בוקרים, כובע עם נוצה ומין חותלות אידניאניות, כשהוא מחליף כלי נגינה מגיטרה אקוסטית לחשמלית לכלי מיתר אקזוטיים מעדות הקאנטרי/פולק. לצידו בסיסט וקלידן טקסנים למראה ומאחוריו מערכת תופים מפלצתית. הרביעיה הזאת מצליחה לייצר סאונד אינטנסיבי מאוד שמצליח להשאיר רושם חזק של גודל ועוצמה, מהסוג שמרגישים כשמקשיבים לעוגב כנסייתי בקתדרלה - אבל כזה שמצליח להשאר אישי ומלא כנות, ולא מרגיש לרגע פומפוזי או מזויף. השירה של אדוארדס עמוקה ורועמת, איפשהו בין ניק קייב לג'וני קאש, והשילוב בין הבס לקלידים מרים חומת סאונד אדירה, שמתמוססת מדי פעם בשירים הפולקיים הנדירים שמעורבבים בליין אפ.

תחושה של התעלות

Woven Hand לא עולים לבמה כדי לבדר, להרשים או לתת שואו. הם ממעטים לזוז או לתקשר עם הקהל, וללמרות הצליל האיצטדיוני והכוחני יש בהופעה שלהם משהו מאוד מופנם ואינטימי, קצת כמו הופעה שנועדה יותר לשידור ברדיו מאשר להתקיים מול קהל. לי אישית, למרות החיבה לאיזור הגאוגרפי והתרבותי ממנו הם מגיעים היה לי קצת קשה להשאב אל תוך המוזיקה, אבל אלה שהצליחו נראו כאילו יצאו מהבארבי בתחושה עמוקה של התעלות.

Woven Hand, בארבי ת"א, שבת 3.7