גיים אובר
לא ברור איך מאלבומים אפלים כמו "Rising Down" ו"Game Theory" הרוטס הגיעו להקליט אלבום שמח כמו "How I Got Over", אבל הם נשמעים יותר טוב כשהם מבואסים. עמית קלינג פארטי פופר
הנוכחות הכיפית שלהם כלהקת הבית בתוכנית של ג'יימי פאלון, הקדנציה של אובמה שעושה להם הרבה נחת אחרי שני אלבומים טעוני ארס כלפי ההתנהלות של ג'ורג' בוש, ואולי פשוט נמאס להם לרטון כל הזמן - אבל ב-"How I Got Over", האלבום התשיעי של הרוטס - אלופי ההיפ הופ (לא שאפשר לזרוק אותם נטו לתוך הקטגוריה הזאת, אבל שוין) - הם נשמעים מרוצים מהחיים הרבה יותר מבדרך כלל.
אבל אולי זה עניין יחסי. זה בטח לא קראנק מסיבות מטומטם. כשלהקה כמו הרוטס שמחה הם פשוט הופכים פחות פוליטיים. הם פחות אפלים, פחות כועסים. "How I Got Over" מחזיר את הרוטס לשורשיהם (סליחה) הג'אמיים, יש פה פ'אנק פילדלפיה קלאסי, המון סול, אפילו קצת גוספל. בקטנה. ועוד כזה שמושר על ידי מקהלה שכוללת את הבחורה ההיא מהדירטי פרוג'קטורס. זאת לא מסיבת רחוב, יותר אחה"צ נעימים באולפן עם שישיית בירות.
כמובן שהעניין פה הוא לא רק "הרפובליקני הנוראי הזה הלך הביתה אז עכשיו אנחנו מחייכים". למרות שגם. אני מניח שהישיבה של הרוטס באולפן של ג'יימי פאלון, לילה אחר לילה, גיבשה אותם עוד יותר כהרכב, ואכן, אחרי שני אלבומים שההפקות האלקטרוניות הקודרות של קווסטלאב הגאון (שהוא גם מתופף הרוטס והכוכב האמיתי שלהם) - "Game Theory" האפל ו"Rising Down" השחור משחור - הסאונד פה הוא חי באופן כמעט בלעדי, ובעצם רק שיר אחד, "Right On" הענק מתבסס על סימפול מובהק ("The Book of Right-On" של אלילת האינדי ג'ואנה ניוסם).
תפסיקו עם הקלונקס
וככה אנחנו מקבלים אלבום גרובי מאד, שמזכיר לפרקים את הרגעים היותר קצביים של תקופת הזוהר של גיל סקוט-הרון נניח, שהמצב רוח הטוב בו מתנקז בעיקר לחופש לחקור תחומים אישיים יותר (הרבה אלוהים יש באלבום הזה), וגם כשהוא קצת מלנכולי, הוא נשאר עדיין מאד אפ-ביט. זה טוב, לעיתים זה אפילו טוב מאד ו"Right On" הוא חתיכת שיר מדהים והסימפול שבעיקרו הוא משהו שחיכיתי שיעשו מלא זמן - ואני שמח שזה קרה בידיים של קווסטו. ובכל זאת, זה עדיין זה לא זה. אני שונא להשתמש בקלישאה הזאת אבל הרוטס פשוט נשמעים יותר טוב כשהם שונאים את מה שהולך במדינה סביבם (למרות שיתכן שפשוט יותר קל לי הזדהות עם זה), וכל ההיפ הופ הג'אזי והמצוין שהלך אצלם בתקופת הזוהר שלהם - "Phrenology" וכו' - חוזר כאן, ונשמע עכשיו מרשים פחות אחרי שזכינו לשמוע אותם יורקים זעם קדוש לכל עבר בשני האלבומים האחרונים.
גם כשהרוטס לא במיטבם, זה לא אומר שצריך או מותר לדלג על אלבום שלהם. יש כאן מספיק רגעים טובים, האירוחים קולעים, אבל שוב, גם כאן שום דבר לא משתווה לפתיחה המדהימה של מוס דף את "Rising Down" או לורס מקפיא הדם של מאליק ב-"I Can't Help It". התחושה הכללית היא של אלבום מעבר, טוב בסך הכל אבל גם זניח בהסתכלות הרחבה יותר על הדיסקוגרפיה שלהם. אני מתגעגע ל-"Rising Down" ואני חושש שהם אף פעם לא יעשו אלבום טוב ומדויק כמוהו. מצד שני, אני חושב שממש לא הייתי רוצה לחיות בעולם שבו הרוטס הם מספיק מבואסים בשביל להוציא משהו אפילו יותר קולע.
The Roots - How I Got Over / Helicon
