לילה לבן
סיזר סיסטרס ממשיכים לספק את הדיסקו הטראשי שלהם באלבום החדש "Night Work", הארווי גירלז יגרמו לכם לשכוח מקיומו של קובי פרץ ועוד המלצות מוזיקליות מהבקבוק של מיכל ישראלי
1. Scissor Sisters הוציאו השבוע את אלבומם השלישי, Night Work, וכצפוי, הוא התגלמות הטראש. טראש איכותי הוא אמנות לא פשוטה, שכן הוא חייב להיות מלא במודעות עצמית ולשחק עם הגבולות של עצמו כל הזמן. תחשבו על ההבדל בין בריטני ספירס וכריסטינה אגילרה לקיילי מינוג, למשל, שמקבלת על עצמה בגאווה את היותה גיי אייקון וכתוצאה מכך מתקבלת באהדה רבה יותר על ידי סנובים מוזיקליים. Scissor Sisters הם מלכי המודעות העצמית, ומחצינים את הטראשיות שלהם בכל הזדמנות. אם אתם מאלה שהאזנה לאלבומים גורמת להם לפנטזיות ויזואליות, תתכוננו להרבה פרוות, נצנצים, צבעי ניאון, וגם לכמה ישבני אייטיז חטובים, כמו זה שמופיע על עטיפת האלבום. הסיסטרס לא מציעים כאן משהו חדש, הם ממשיכים לספק את אותו הדיסקו המעט מוגזם ואפילו פארודי, כזה שלא מתאים לכל מצב רוח או סיטואציה, וכמו הסרטים של ג'ון ווטרס - כל כך מגוחך שהוא מבריק. אין כאן להיט מוחץ וקליט כמו I don't feel like dancing, ולכן יתכן שהאלבום הנוכחי יזכה לפחות הצלחה מסחרית, אבל יש בו הרבה יותר רצועות עם פוטנציאל קאלט מאשר בקודמיו, ואם אתם במקרה עובדים על סרט סטודנטים בהשראת B-movies אירוטיים, מצאתם את הפסקול שלכם.
2. אלבום הבכורה נוטף המקוריות של Maps & Atlases הוא בדיוק מסוג האלבומים שחייבים לשמוע בשלמותו, מהתחלה ועד הסוף. למרות שכל שיר באלבום מעניין בזכות עצמו, רק בהאזנה מלאה אפשר להנות מהבניה האיטית שלו, כאשר כל שיר מוסיף עוד ועוד שכבות מוזיקליות ומילוליות. המשפט הראשון באלבום, אחרי קטע הפתיחה האינסטרומנטלי, הוא קלישאת שברון לב (I don't think there is a sound that I hate more than the sound of your voice, when you say you don't love me anymore), אבל בכל זאת, הודות לקול המעניין ואפילו מעצבן לעתים של הסולן, דייב דייויסון, מצליח לשמור על ענין. אחרי כמה שירים, שכבר חשבתם שהבנתם את המהות של מאפס אנד אטלסס (מעין פליט פוקסס פוגשים את ומפייר וויקנד), מגיע Israeli Caves. אין לי מושג למה החור הקטן שלנו מוזכר באלבום, וזה גם לא כל כך מעניין. במונחי מיינסטרים, זהו להיט הרדיו של האלבום - קליל, קליט, ומתאים לפקקים באיילון. זו גם הרצועה שמרוממת את שאר האלבום, וממנה ואילך המקצבים תופסים חלק מרכזי ומשמעותי, מעין דהירה שמאיצה ומאיטה בצורה מדויקת ומסונכרנת - התופים וכלי ההקשה מובילים אותה, אבל שאר הכלים והקולות נופלים גם הם למקומם, עד לסיום הא-קפלה המעולה של שיר הנושא, שסוגר את האלבום. הצלילים הקצרים מזכירים את האלבום האחרון והמושלם של Dirty Projectors, אבל מי שלא אהב את ההתנגשויות הכאוטיות שהיו שם, יהנה מההרמוניה המקוטעת של Perch Patchwork.
3.Electric Tickle Machine צברו אצלי כמה נקודות זכות עוד לפני שהאזנתי לאלבום הבכורה שלהם. השם שלהם הזכיר לי את המוצר האגדי הזה (למעשה, יש לו משמעות עמוקה יותר של ביקורת תרבותית, כפי שהם מסבירים באתר הבית), וחוץ מזה, הם להקת גראז' מברוקלין, שילוב מנצח של ז'אנר ולוקיישן.
אלבום הבכורה שלהם, Blew It Again, יצא השבוע, והבעיה העיקרית בו היא שלוקח לו זמן להמריא. הוא מתחיל טוב, אבל נשמע דומה להרכבים אחרים שפועלים באותה נישה מוזיקלית (נניח אלה, או אלה). לוקח קצת זמן להבין שמה שמבדיל את החבורה הזו מהשאר, הוא שלמרות שהם עושים גראז' רוק, יש להם אנרגיה פופית, ויש סיכוי טוב שמתחת לפוסטר של קורט קוביין שהיה תלוי להם מעל המיטה הם הסתירו פוסטר של הבקסטריט בויז. למרות הרישול המעושה שמאפיין את סוג הלהקות האלה, Blew It Again מפתיע במתיקותו, במיוחד בבלדות, כמו Find A Home או Fast train, שברגעים מסוימים מזכיר מאוד את If You Wanna Be Happy של ג'ימי סול, לא ברור אם במכוון או במקרה. האלבום רחוק מלהיות מושלם, אבל הוא מלא בהפתעות נעימות כמו אלה שציינתי, או סתם שירים ממש טובים כמו Ask Me Anything או Honest Injun, ובהחלט יתכן שמדובר בהרכב שעוד יפתיע בעתיד ביצירת מופת.
4. השבוע היה שבוע מוצלח במיוחד, עם כמות מפתיעה של אלבומים מצוינים, אבל הדבר הכי טוב ששמעתי השבוע הוא ללא ספק אלבום הבכורה של The Harvey Girls, הרכב של זוג נשוי מפורטלנד, אורגון. I've Been Watching a Lot of Horror Movies Lately הוא יצירה מוזרה ונפלאה לכל אורכה. הוא מכיל שמונה קטעים בלבד, והיתרון בכך שמדובר באלבום קצר הוא שכל רצועה בו קולעת בול ומרתקת מההתחלה ועד הסוף. למרות שההארווי גירלס מגדירים את הסגנון שלהם כבאבלגאם-פופ אקספרמינטלי, הוא לא דביק לרגע, ובעיקר מכיל אקצנטריות מושלמת. מוזיקה נסיונית יכולה להיות טרחנית ויומרנית לעתים, אבל הם מצליחים לעשות את זה נכון ולהיות משונים, אבל לא משונים מדי. שני EPים שיצאו בעבר ניתנים להורדה בחינם, אבל למרות שמעניין לשמוע אותם, הם לא מתקרבים לרמת האלבום המלא. כל קטע כאן הוא עולם ומלואו שראוי להתייחסות נפרדת, אבל ראויים לציון במיוחד Only Apparitions in the Lawn היפהפה ו-Smile Like Gwynplaine, שהוא אחד השירים הגאוניים ששמעתי בשנה האחרונה ומראה לאנימל קולקטיב מאיפה משתין הביזאר. ההארווי גירלס עושים מוזיקה מהסוג שיגרום לכם לשכוח שהם קיימים באותו עולם בו אנשים כמו קובי פרץ עושים מוזיקה, ושאתם קיימים באותו עולם בו השכנים שלכם מאזינים לו.