תחתונית ושמה תפוקה
מיילי סיירוס היא כבר לא רק תחתונים ותעשייה שלמה של כסף גדול, בובות ושאר אקססוריז. מעכשיו, הואילו לקרוא לה זמרת. ליבי בגנו פודה את הצ'ק
לגשת למשימת כתיבת ביקורת על האלבום החדש של מיילי סיירוס מצריך טקס טיהור מקדים. על הכותב להתנקות כליל מכל דעותיו הקדומות על פועלה עד כה של אקס האנה מונטנה ולתת צ'אנס אמיתי למה שאמור להפוך אותה לאמנית לגיטימית. לא סתם לכוכבנית לילדים שיודעת גם לשיר.
החודשים האחרונים בחייה של מיילי שיחקו היטב לידי מערך היח"צנות של אלבומה הטרי (או שהם עצמם מערך היח"צנות של אלבומה הטרי), "Can't be Tamed". התקשורת האמריקנית עוקבת באובססיביות אחר האאוטפיטים הפרובוקטיביים בהם החלה להופיע. כוריאוגרפיית הספק-נשיקה עם הרקדנית שלה הלחיצה את ABC בגמר "רוקדים עם כוכבים". הבלוגר פרז הילטון פרסם תמונת "אופסי, שכחתי את התחתונים בבית" של סיירוס רק כדי להתנצל אחר כך ולומר שהיא מזויפת. הקרנבל התקשורתי הזה מלווה את מה שרבים אוהבים לכנות אותו "ההתבגרות של מיילי" שהפכה לסוויט-הארט הרשמית של האמריקאים, ועכשיו מתקשים לתת לה לגדול.
התסריט מזכיר מעט את זה של בריטני וכריסטינה. אחרי ילדות בהירת עור ועיניים, מגיע משבר גיל הנעורים. מיד הפרסונה החדשה מזעזעת קמעה את קהל מעריציה על כל שיני החלב והקולות הצווחניים שלו. אבל בסך הכל, סיירוס מטפחת תדמית ציבורית יציבה למדי. היא לא עומדת לגלח את ראשה באישון לילה ולהינשא לרקדן ליווי תפרן וחובב דוריטוס. היא בסך הכל מתנסה. וכשבני גילה עושים את ההתנסויות שלהם בעיקר בתחום הסמים, בסיס המעריצים המושבע שלה בוודאי יבין שעדיף לעשות אקספרימנטים בסגנון מוזיקלי.
לט'ס דאנס
הטראק הראשון באלבום תופס אותך בהפתעה. "Liberty Walk" הוא יריית הפתיחה לאלבום שברובו הוא מיקס כיפי, מלודי ומקפיץ של פופ מלוטש ודאנס מועדונים מענג. זה שמשאיר אותך על הרגליים במועדון גם כשאתה מרגיש שאתה לא יכול לעמוד יותר. הסאונד האלקטרוני הולם את קולה של סיירוס שמלכתחילה יש בו מן אנפוף נמוך בילט-אין שנשמע לפרקים כמו טריק של אולפן ולא קול של אדם אמיתי.
באופן לא מפתיע הטקסטים מדברים על דרך חדשה, שליטה עצמית ובחירה חופשית. אבל אל תטעו סיירוס לא אומרת פה בשום צורה שהיא "not a girl, not yet a woman" - האלבום הזה לא סובל מפיצול אישיות של נערה מחוצ'קנת שמתחבטת בנושאים שגדולים עליה. הוא נשי, בשל וניכר שסיירוס מאוד נהנתה לעבוד עליו.
הבעיה העיקרית באלבום היא הבלדות, השזורות כמו קוצים זקורים בין הטראקים המקפיצים. כאמור, לסיירוס אין קול גדול, והקול שיש לה לא מיועד לפאוור-באלאדס בסגנון הדיוות הגדולות. אותו אנפוף צרוד וחנוק שמשתלב באופן מושלם באלקטרוניקה, נשמע כמו זבוב מעיק באוזן בשירים הרכים יותר. חבל שסיירוס בחרה את התמהיל הקבוע והשבלוני של אלבומי כוכבות פופ שמאלצות את עצמן להרביץ כמה שירי אהבה קורעי לב, גם אם אין להן את מיתרי הקול הנדרשים.
יתרה מזאת, נדמה שהטקסטים מלאי העוצמה הנשית שנוטפים משירי הדאנס באלבום הופכים בבלדות לסכריניים ולפרקים אף אינפנטיליים. אפילו כשהיא לוקחת תחת ידיה לעשות קאבר לבלדה ווינרית כמו "Every Rose Has Its' Thorn" של פויזן, סיירוס מפספסת ולא מצליחה ליצוק את הבגרות הנדרשת לתוך הביצוע. נקודת האור מגיעה כשסיירוס מתחברת לשורשים של אבא בילי ריי, ועוטפת אותן בנגיעות קאנטרי קלות שמעניקות להן ציפוי שמחליק בקלות רבה יותר בגרון ומזכיר את בכירות הז'אנר - נאמר, פיית' היל או שאניה טוויין.
סיירוס יכולה להרוויח בזכות האלבום הזה מעריצים חדשים, בוגרים יותר, שעדיין אוהבים פופ אבל סולדים משבלונות תוצרת דיסני עימם הייתה מיילי כה מזוהה עד כה. מי שמחפש תחכום ומורכבות, מוזמן לחפש במקום אחר או לחכות לאלבום הבא שלה. הילדה גדלה יפה, עם או בלי תחתונים.