תרמית הדאבסטפ הגדולה

ההפתעה האמיתית בפרויקט החדש של קוב וחברים, "הונאת האמרגן", לפחות למי שלא ממש התעמק ברשימת השירים הקצרה שעל עטיפת ה-EP לפני ההאזנה, מגיעה בקטע מספר 4 - קאבר דאבסטפי חרוך ל"זמנך עבר" של אהוד בנאי והפליטים. הפער בין המלים המוכרות לבין העטיפה המוזיקלית הרחוקה מליון שנות אור מהמקור הופכת את השניות הראשונות של ההאזנה לשיר לחוויה שמזכירה דמות אפלה שמזנקת עליך מסמטה חשוכה רק כדי להתגלות אחרי כמה רגעים כחבר עם חוש הומור קצת ילדותי, אבל אחרי שהאוזן מתרגלת לדיסוננס, נהיה ברור שהביצוע החדש מצליח לשמור על הרוח המקורית של השיר, כשהוא לוקח אותו למקום אפל ומיואש יותר ונותן לו פרשנות מוזיקלית עדכנית שמאפשרת לו להשמע רלבנטי גם בקיץ ב-2010.

ואם מדברים על יאוש, זעם ואפלה, קשה לא להרגיש את התחושות הללו לאורך האלבום כולו, שמצליח ללכוד במדויק את הרוח הרעה שפושטת בישראל של השנים האחרונות. מהניוון התרבותי והמחנק שבחיים בחברה בה השוליים היצירתיים הולכים ומאבדים את מרחב הקיום לטובת תרבות סלבס מעופשת בקטע הפותח "קוראים לזה תרבות", דרך החיפוש אחר דרכי בריחה חלולות ממועקות הקיום ב"ציון במשבר", ועד לביקורת החברתית של "כבול בגאווה" - שמושיב סימפולים של ביבי נתניהו שולח את המובטלים לחפש עבודה על שכבות של בסים מתגלגלים וסיתיסייזרים מייללים, ויוצא נגד תרבות הסגידה לממון וההתנערות מהעניים של השנים האחרונות, עם פינאלה עצבנית של דראם אנ' בייס מלוכלך.

"הונאת האמרגן", עליו עבדו עם קוב הדי.ג'ייז ביזי בי, יאדא יאדא ודיבייסר, לצד נדב כץ, טל טרייביש ואלידע רמון, הוא פרויקט קצר, דחוס, כועס, עם סאונד פשוט אבל לא פשטני, כזה שלא יגיע לפלייליסט או לאוזניים של אמא שלכם. את קוב ממש לא מעניין להיות שם, בבריכה הפושרת של ההצלחה המסחרית המתחנפת לקהל, עם הקרן פלסיות והקובי פרצים. בדרך לאמת האמנותית שלו הוא עושה כל מה שנחשב בישראל, היום יותר מתמיד, לבל יעשה - טקסטים פוליטיים קשים, עדכניות מוזיקלית שמתעלמת מהטעם המקומי הטיפוסי התקוע ברובו אי שם בין האייטיז לניינטיז וסאונד דוקרני שמשתין בקשת על תכתיבי "סופשבוע רגוע". אני מקווה שיימצאו מספיק אנשים שאכפת להם, כדי שהאלבום האמיץ הזה יצליח להגיע לקהל שחורג ולו במעט מגזרת חובבי האינדי המקומי.

 הונאת האמרגן - הונאת האמרגן