שמאלץ רדיקלי

אין כמו תקופת חגים בשביל להרגיש זר. מועד הנפרש על פני יום משנה משהו בהרכב הכימי של היממה, כך שגם מי שמתעלם מהחג, או אינו יכול לחגוג אותו מסיבות כאלו ואחרות, עדיין עובר את היום שלו בהתייחסות כלשהי לחג. אם התרגלנו לאופן שבו הימים שונים אחד מהשני, אז בתוך חג כולנו קצת זרים. על אחת כמה וכמה אם אנחנו נמצאים במדינה זרה החוגגת חג לא מוכר.

בשורה נעימה לאנגלופילים: "Bang Goes the Knighthood", אלבום הסטודיו העשירי של ה-Divine Comedy, שהם בעצם ניל האנון (לא כי הוא מנגן בהרכב לבד, אלא כי כל האחרים לא באמת חשובים) שהדבר הכי מעניין בביוגרפיה שלו זה שהוא בן של כומר. חוץ מזה אי אפשר למצוא עליו שום דבר, והכל, האמת, לא כל כך רלוונטי: לא רק שהדיוויין קומדי הם ניל האנון, אלא גם שניל האנון הוא לחלוטין הדיוויין קומדי. הדבר היחידי שיכול לפרק אותו כלהקה זה המוות שלו. לכל השאר הוא יכול.

הקומדי הם אולי להקה מאירלנד, אבל הוייב שלהם בריטי להפליא. לקבל איפוק בתקליט רוקנ'רול זהו בדרך כלל מהלך שמעורר אצלי בוז השמור בימים כתיקונם לדג קפוא בקופסת גלידה בפריזר, אבל "Bang Goes the Knighthood" (מאד מפתה לקרוא לו "ותואר האצולה הולך קיבינימט", אבל נוותר) מצטיין באיזשהו נימוס בריטי. למרות שהקומדי תמיד היו להקה רגועה ומלאת הומור, גם הם ידעו לאבד שליטה לפעמים (למשל בעיבוד האלקטרוני האגרסיבי ל-"I've Been To A Marvellous Party" של נואל קאוורד). כאן האנון נשאר בעניבה לכל אורך הסיפור - גם אם בדרך הוא מספיק לחטוף בשוט על התחת כמה פעמים.

קומדיה של נימוסים

למעשה, "Knighthood" הוא אלבום כל כך מקומי - והמקום הזה כל כך רחוק מהמקום שבו סביר להניח שאתם קוראים את הכתבה הזו - שקצת קשה להתמודד איתו עם הכלים המקובלים. שיר הפתיחה המבריק, "Down in the Street Below", נשמע כמו פסקול לספיישל כריסמס של ה-BBC משנות החמישים, עם כינורות שמסתחררים כמו שלג רך ואווירה כללית של מחזמר עם ריקוד משולב של נערי כנסיה והומלסים. ההמשך כבר פחות מקסים, אבל עדיין מרוסן להפליא - "The Complete Banker" הוא שיר מבריק המושר מנקודת מבטו של בנקאי חסר לב המבקש קצת סיוע כספי מהממשלה לאחר שנתן יד למשבר הכלכלי של השנה שעברה (נו, ואתם אמרתם שנגמרו הנושאים לשירים), אחר כך יש את "Bang Goes the Knighthood" עצמו - מסעו הנסתר של פוליטיקאי בכיר למרתף קטן בו הוא ישלם לאישה שתקשור אותו ותכה בו (תרחיש מאד ספציפי אבל נפוץ במפתיע). כל זה מלווה בקלישאות וודביל, פסנתרים שמחים, והרבה כלי קשת.

אז למה לא מתחשק להקיא מכל הסוכר הזה? ובכן, לפעמים מתחשק: אחרי "At the Indie Disco" המבריק יש כל מיני רגעים פחות יעילים, כמו "Have You Ever Been In Love" שמרגיש חובבני ולא מלוטש. "Can You Stand Upon One Leg" מבזבז את עצמו על גימיק מביך בסוף. בשירים אחרים יש ווקודר ממש מעצבן. ועדיין, אני מניח שהשנינות האוסקר-ווילדית של ניל האנון היא שמצילה את "Bang Goes the Knighthood" בנקודות שבהן הוא נזקק להצלה. רוב הזמן הוא מסתדר לבד די טוב.

זה לא אלבום גאוני, וזה גם לא האלבום הכי טוב של הדיוויין קומדי. זה כן אלבום מאתגר עם סאונד ייחודי, חכם, מורכב יותר ומעובד טוב בהרבה מכל הטווי-פופ שמסתובב בעולם כרגע, עם טקסטים מהסוג שכמעט אף אחד כבר לא כותב (נואל קווארד מת ומוריסיי הפך לאחרונה לפאנקיסט). הדרך היחידה להתמודד איתו רגשית (היי, לפחות זה עוזר שהוא ממש מצחיק) היא ככל הנראה לנסות להתנתק מהסביבה כמה שיותר, כי "Bang Goes the Knighthood" לא מתרחש כאן, ואפילו לא בבריטניה - הוא מתרחש איפשהו ב"אלביון" דמיונית, שמורכבת מהרבה קטעי ארכיון מאמצע המאה הקודמת. ועם מלא כינורות ברקע. תתכוננו לכינורות.

עמית קלינג: כל הכתבות / טוויטר