למשוך באפי

אומרים שישראל מתייבשת. גם אני. כבר ארבע שנים שאני מתייבש, מאז שיצא השיר "Pop the Glockֿ" של Uffie. זה היה בערך ב-2006, כשבלוגי מוזיקה היו הטרנד הכי חם באינטרנט, והם ממש חגגו על השיר הזה, של איזו ילדה בת 18 שנולדה במיאמי, גדלה בהונג קונג והתבגרה בפריז, שם היא הכירה את החבורה שמרכיבה את לייבל האלקטרו Ed Banger.

מהרגע שיצא אותו סינגל, בלייבל הבטיחו מדי שנה שהאלבום ייצא בסוף שנה הבאה, כשתוך כדי אפי שיחררה שיר-שניים בכל פעם, כשהשיא היה בשיתוף הפעולה שלה עם צמוד האלקטרו ג'אסטיס בשיר "Tthhee Ppaarrttyy", מתוך אלבום הבכורה "†" שהביא להם את הפריצה למיינסטרים, אבל עורר עוד ציפיה בקשר לאפי, שלא רק שנשמעה כמו בחורה קולית למדי, היא גם נראתה די לוהטת ונראה שדי אימצה את הסטנדרטים הפריזאיים בכל הנוגע למתירנות מינית.

בין הגורמים לעיכובים בצאת האלבום, שנקרא "Sex Dreams and Denim Jeans" ניתן למנות סיבוב הופעות ארוך, נישואים, תינוק (בגיל 21, לעזאזל!), וגירושים. אני די עצלן, ויחסית לעובדה שאני לא עשיתי את כל הדברים אלה בארבע השנים האחרונות, קצת קשה לבוא אליה בטענות על העניין הזה.

מנת פתיחה

"Sex Dreams and Denim Jeans" נפתח עם "Pop the Glock", מתוך כל השירים שאפשר לתת כסטארטר, הוא בוחרת אותו. פלאשבק. כאילו שזה-זה השיר שעליו היא שרפה ארבע שנים, ושכל כך חשוב שהוא יהיה הראשון שאנשים ישמעו. אולי בשביל מי ששומע אותה בפעם הראשונה זה מגניב, אבל בשביל אנשים ששרפו את הזמן כדי למצוא כל דמו מחורבן, זה סתם מעליב. אבל בסדר, נחמד שלדעת שהיא והלייבל כל כך מאמינים בשיר הזה כדי לשחרר אותו בפעם הרביעית.

הבעיה המרכזית בטיימינג של שחרור האלבום, שמגיע לפחות שנתיים מאוחר מדי, היא שבמקום שאפי תהיה המודל לחיקוי, היא נמצאת כעת בעמדת השיבוט. מי לא הכיר אותה לפני, עשוי לחשוב שהיא מעתיקה מקישה את הפרובוקטיביות והאוטוטיון, והבעיה היא שבשלב הזה יהיה קשה לה לשכנע אחרת, גם אם היא תשבע שהיא היתה שרלילה כשקישה עוד פוצצה לעצמה חצ'קונים.

טייק אוואי

בין המפיקים של האלבום ניתן למצוא את Mr. Oizo, Feadz ו-SebastiAn, חברי אד באנגר שעבדו עם אפי בשנים האחרונות. אף אחד מהם לא מצליח לגרום לאלבום להתרומם, אלא אם חוזרים לשיר הפותח (שהפיק Feadz, שאגב - ניהל מערכת יחסים עם אפי לאורך תקופה מסויימת. סתם שתדעו), או קופצים ל"MC's Can Kiss" המעולה.

מי שכן עושה את העבודה בהצלחה הוא Mirwais, מפיק-על שעבד בעבר עם מדונה, ואחראי בין השאר לשני שירים באלבום שהם שיתופי פעולה, אחד עם פארל ויליאמס לשיר "ADD SUV" שרק גורם לתהות איך לאמהות צעירות יש זמן לכל כך הרבה חגיגות, ו"Illusion of Love" עם מאט סאפר, חבר להקת The Rapture, בשיר מינימליסטי וחמוד. אפשר לזקוף לטובתו גם את ההפקה של "Hong Kong Garden", קאבר מצוין ללהיט של סוזי והבאנשיז מ-1978.

אם החיים היו הוגנים לאפי, אז כל האלבום שלה היה נשמע כמו השיר "Neuneu", ללא ספק הטוב ביותר באלבום, גם כי ההפקה פחות מתאמצת, הפלואו בשירה שלה הוא מושלם (ואם לא לעוף על זה לגמרי, אז לפחות הכי טוב שהיא יכולה לתת), והקול הפלרטטני שלה מרפרר חזרה ל"Tthhee Ppaarrttyy" המצוין.

לפני כמה חודשים הזמנתי ארוחה מרשת מזון מהיר כלשהי (השם שלה מתחרז עם פאנץ'). אחרי חמישים דקות התקשרתי למוקד ההזמנות כדי לשאול מה קורה, ואמרו לי שזה מתעכב,  אבל אי אפשר לבטל את העסקה כי השליח כבר בדרך. קיבלתי את האוכל רק אחרי שלוש שעות, הוא הוגש קר כמו נקמה, לא היו מספיק רטבים, והם חייבו אותי על שתיה למרות שלא הזמנתי, אבל מה - זה היה משביע. ככה מרגיש לי אלבום הבכורה של אפי.

>>> אלכס פולונסקי: כל הכתבות / טוויטר

Uffie - Sex, Dreams and Denim Jeans / Ed Banger