דרעק
אחרי ציפיות אינסופיות ובאזז מטורף, דרייק הוציא את אלבום הבכורה שלו, "Thank Me Later", שהוכיח לעמית קלינג שלפעמים ההייפ יכול לשקר לך בפנים
שלושה דברים טובים יש לי לומר על "Thank Me Later", אלבום הבכורה של דרייק:
1. ההאזנה הראשונה היתה אחרי שהורדתי אותו משירות הטורנטים הסגור waffles.fm. לפי וואפלס, עליך להיות חבר שתורם לקהילה, ועל כן, אם אתה לא מעוניין בכך שיסגרו לך את החשבון, עליך לשמור על יחס מסוים בין כמות המוזיקה שאתה מוריד לכמות המוזיקה שמורידים ממך (אל חשש, לא מדובר כאן בקומוניזם אלא רק בסוציאליזם מתון, עם מדרגות מיסוי שגם בגבוהה מהן מותר לך להיות זללן אשר מוריד פי שניים מאשר שמורידים ממנו). היות ודרייק הוא גם אמן עממי-פופולרי (בן טיפוחיו של ליל' וויין) וגם אמן שיש סביבו הייפ אינטרנט מסוג מסוים מאד, גם אלו שמאמינים להייפ וגם אלו שמייצרים אותו (יתכן כי המועדון הסגור של וואפלס כולל יחס בלתי פרופורציונלי של אלה ואלה, לטובת הסוג השני כמובן) – בקיצור, מסתבר ש”Thank Me Later” היה מתיקיות הקבצים היותר אטרקטיביות שיש לי להציע. בלילות מסוימים ישבתי מול תוכנת הטורנטים, כולי תקווה שמישהו יתעניין באלבומים מעניינים יותר, ישנים כחדשים. אבל לא. תנו להם דרייק.
2. הוא יודע מה הוא שווה. לדעתי רוני סופרסטאר סימנה את המהפך הדרמטי בפופ שבו התחילו לשווק כוכבים ככוכבים עוד לפני שהפכו לכאלה בפועל (יש כמובן את המקרה הטראגי של זמר הגלאם-רוק ג'ובריאת', שעלה והתרסק בסוף שנות השבעים, אך הוא הקדים את זמנו). היח"צנים של ליידי גאגא העתיקו ממנה את הרעיון החתרני הזה. כמוהן, גם דרייק משוכנע כי הוא רואה את הנולד: לאלבום שלו קוראים "Thank Me Later", כאילו הוא עושה לנו איזו ג'סטה מדהימה בכך שהוא מזמזם שירים עצובים לאוטוטיון או מנסה לפרק את המיקרופון עם הפלואו הבינוני שלו, כמו חתלתול המסתער על סמן לייזר המהבהב על הקיר. יש כאן שבירה של מותר ואסור במשחקי אגו של ראפרים.
לקנייה ווסט, לאולד דירטי בסטארד ואפילו לזאק דה לה רוחה היה מותר להפריע לנאומים של זוכים אחרים בטקסים מצוחצחים, לכולם מותר לאיים על אחרים בתקיעת קליע בפרצוף שלהם, לכולם מותר להתרברב על כמות הרובים, הביצ'ס והבלינג שברשותם. דרייק, לעומת זאת, עורג לחיים הרגילים שהיו לו לפני הכסף והתהילה, כאילו היה גיבור בסרט מדע בדיוני עילג שמסתבר פתאום שהוא "האחד" שצריך להציל איזו עיר ממישהו בגלימה שנשמע כאילו הוא מדבר לתוך מאוורר. בפועל, במשך כמחצית מהאלבום, דווקא דרייק הוא זה שנשמע כאילו הוא מדבר לתוך מאוורר, ואני מוכן להגיד לדרייק תודה ברגע שהוא יחזור לסיים את התואר שלו ויניח לנו בשקט.
3. יש משהו מאד מאפיוזי באופן הזה שבו ראפרים צעירים מארחים באלבומים שלהם את כל הדמויות החשובות שליוו אותן לאורך הדרך, משל היו עסקנים מעונבים עם כיסים מגורזים שמצטלמים עם בנו חתן הבר מצווה של איל נדל"ן כלשהו. הכנופייתיות הזאת היא גם הדבר הכי גנגסטה שיש באלבום של דרייק, בעל התדמית הנקייה יחסית (לעזאזל, הוא שיחק בסדרת הבת של "דגראסי". זה לא מספיק?). אני דווקא מעודד את זה. מי שגדל במעמד הביניים ורוצה לעסוק בראפ לא צריך להרגיש אשם על כך שלא נאלץ למכור סמים בגטו בעודו בן 12. טוב עושה דרייק שלא מעמיד פנים שהוא מישהו שהוא לא.
עם זאת, מפתיעה ההורות הקשוחה שמפגינים פה האורחים והשותפים הוותיקים והמנוסים (פחות ויותר) - קניה ווסט, ג'יי-זי, ליל' וויין. אף אחד מהם לא עצר את דרייק מלעשות טעויות של מתחילים. הם נתנו לו להסתדר לבד בבריכה. אפשר לסכם את כל הפאשלות פה בתור צ'ק ללא כיסוי. השימוש באוטוטיון לא יצירתי, אין פה הברקה טקסטואלית אחת לשמה (ויש מקום לכאלה, אורך האלבום הוא שעה), ההפקות בורחות מהאוזן אפילו מהר משהן נכנסות. מכולן ניתן היה להימנע אלמלא דרייק היה נכנע להייפ על עצמו, ונותן לעצמו ולאלבום הזה להתבשל עוד קצת. לא ברמת ההפקה, אלא פשוט ברמת התוכן שיש לו להציע. "Thank Me Later" הוא אלבום גמור, מוכן. הוא, בפני עצמו, לא בוסרי. דרייק, לעומת זאת, דווקא כן.