שווה לחקות?

בדיוק כמו אנה פאקווין, מייגן פוקס, אנג'לינה ג'ולי או לינדזי לוהן, הודיעה החודש כריסטינה אגילרה בפני מגזין Company שהיא, תחזיקו חזק - דו-מינית. העובדה שהיא נשואה בערך טריליון שנה ואוחזת בבן מתוק, מן הסתם, לא הפריעה לה. מה כן? שאין לה דרכים אחרות לקדם את האלבום החדש שלה, "Bionic". למה? כי בדרך לרלוונטיות פופית (ו"Bionic", שמשום מה נכתב בצורה המרגיזה {Bi~ΟΠ~iC}, לגמרי רלוונטי לעולם הפופ של היום) היא קצת שכחה מי היא ומה היא. וכן, יש הבדל בין "להמציא את עצמך מחדש", משהו שאגילרה עושה כל סוף שבוע, ללאבד את היושר המוזיקלי שלך, שזה בדיוק מה שהאלבום הרביעי שלה מסמל.

"Bionic" הוא בדיוק מה שציפיתם שיהיה: קצת בלדות, קצת וואנבי-להיטים לרדיו, קצת וואנבי-להיטים למועדונים והרבה מאוד השראה מהזמרות ששולטות בבילבורד בימים אלו. מיש-מש שכל חברת תקליטים גדולה מצפה מהטאלנטים שלה. הבעיה היא לא שכריסטינה אגילרה אינה זמרת טובה - היא זמרת מעולה, והיא יודעת זאת. הבעיה היא שכריסטינה אגילרה מעדיפה למכור 900 אלף עותקים של אלבום ממוצע מינוס בחודש, מאשר למכור 400 אלף עותקים בחודש עם אלבום מצוין, כתוב היטב וכזה שמפיק פחות "Dirrrty"ים ויותר "Beautiful"ים.

בננות ובננות

ב"Bionic" דווקא יש הבלחות לא רעות. "All I need", שיר המוקדש לבנה של אגילרה, מקס, דווקא מזכיר לי בדיוק מדוע שמתי את הז'יטונים שלי בתחילת הדרך עליה ולא על ג'סיקה סימפסון/בריטני ספירס/מנדי מור. מצד שני, מסתתרים באלבום גם רגעים מחרידים, כגון הנאמבר הפרו-זנזוני, "I Hate Boys" שנשמע כאילו קישה הקיאה את הליריקה שלו לתוך שירותים של מועדון מפוקפק במזרח לוס אנג'לס. השיא מגיע כאשר אגילרה חורזת את המילה "בננה" במילה "בננה" בפרץ מקוריות שאין שני לו. גם השירים שכבר הספיקה לקדם מתוך האלבום, כמו "I´m not Myself Tonight", בו היא מודיעה חגיגית שהיא מנשקת את כל הבנים והבנות (את מתכוונת, כמו גאגא, קייטי פרי ושוב קישה?) ו"WooHoo", שהונדס במיוחד לרחבת הריקודים, חלשים מאוד ברמת הליריקה (בעיה שיש בכל הדיסק, אגב).

בכלל, כל ההשוואות האלה שקופצות בראש, גם זו בעיה ש"Bionic" יצטרך להתמודד איתה: האלבום הזה נשמע כמו המון דברים אחרים. "I Hate Boys" מזכיר את קישה, "WooHoo"" את "If You Seek Amy" של בריטני, "Not Myself Tonight" את גאגא וכו'. הניחוח העתידני והעאלק-בואו-לראות-אותי-במסיבה נורא לא תואם את אגילרה שאנחנו מכירים היום, בסך הכל אשת משפחה הנושקת לגיל 30 עם רגליים על הקרקע.  אז נכון,  אלבומים לא חייבים להיות תואמים לחיים האישיים כל הזמן (אם כן, בריטני היתה צריכה להוציא את ¨Crazy" בשנה שעברה), אבל כאן זה נשמע כמו חיקוי פיוצ'ריסטי של הרבה דברים שכבר שמענו, ותו לא.

יש לאן

הרבה כסף, זמן וטאלנטים הושקעו ב"Bionic". חלק מהשירים בו ("Little Dreamer", "Monday Morning", "My Girls") דווקא די מהנים - אך בסופו של דבר, אמנים אחרים ואולי אפילו ראויים ממנה (לה טיגרה, SIA ופיצ'ס המדהימה, שעזרו לה בשני השירים הטובים ביותר שלה) מצילים אותה מעצמה, ומהרצון להישאר רלוונטית. ועדיין -  נכון לרגעים אלו, "Bionic" סובל ממכירות נמוכות מאוד בארצות הברית ובבריטניה, והגדרתו כפלופ כבר מהדהדת ברוב מגזיני המוזיקה הנחשבים (על אף שחלק שהביקורות ממוצעות פלוס).

האלבום הזה, למרבה הצער, הוא כמו עשרות סדרות הערפדים שיצאו אחרי "דמדומים", אלפי ספרי הנשים שצצו אחרי "סקס והעיר הגדולה" (ושוב, אחרי "השטן לובשת פראדה"): הוא תסמונת של משהו שכבר קרה, אנקדוטה לא חשובה בעולם המוזיקה. לפעמים, עדיף לא להתעסק בלהמציא את עצמך חדש א-לה מדונה, אלא פשוט להתרכז בלעשות מוזיקה טובה (ביונסה היא דוגמה מצוינת, נניח). אם אגילרה באמת רוצה להישאר רלוונטית, עדיף שתקבור את הריליס הזה כמה שיותר עמוק, תרים טלפון לפיצ'ס וסיה ותיקח שיעורים ביושר מקצועי. ואז אולי היא תחזור למה שהיא באמת - זמרת וירטואוזית ששמה את רוב בנות הדור שלה בכיס הקטן.

Christina Aguilera - Bi~ΟΠ~iC / NMC United