אלטונוזאורוס רקס

אני תוהה אם במדינה כמו שלנו, בימים האלו ובזמן הזה, כשהמהות התרבותית סבוכה בתוך המהות הפוליטית, אפשר להנות מהופעה כמו זו של אלטון ג'ון שהתקיימה הערב, באופן שהוא כמעט ולא משוחד. אנחנו אוהבים את אלטון כי הוא לא מחרים אותנו, או כי השירים שלו לא יתיישנו לעולם? אנחנו נהנים עכשיו כי יש מי שגם אם לא אוהב אותנו, בטח לא שונא אותנו (וקשור בחוזה ממש מחייב), או כי אלטון ג'ון - בגיל 63 ובלי אף אלבום רלוונטי מהעשור האחרון - עדיין עושה לנו את זה? 

אני אודה ואתוודה מראש, בשלהי שנות ה-20 לחיי אני בספק אם אלטון ג'ון הוא כוס התה של חמש אחר הצהריים שלי ושל בני דורי. כן, אני מכירה את הלהיטים הגדולים שלו כמו כל אחד, ואפילו את הפחות גדולים, ומעריכה את הכישרון יוצא הדופן שלו כמלחין להיטים או מחזות זמר בברודווי. אני אפילו זוכרת כמה מגניב היה אוסף המשקפיים שלו באייטיז. אבל בכנות, זה לא הכי נעים לחלוק את הטעם המוזיקלי שלך עם הוריך (אלא אם כן ההורים שלכם מאזינים ל-LCD Soundsystem ואז ברכות לכם).

ולמרות זאת, בנוסף לאיכויות הקוליות והמוזיקליות שלו, סר אלטון ג'ון ניחן בסוג של חן, הומור עצמי ומוצא בריטי, מה שלנצח יאיר אותו באור מעט יותר מחמיא מקלישאות פופ-רוק דומות לו. ההופעה שלו בגראמי עם אמינם ב-2001 היא עדות אחת לנכונות שלו להישאר רלוונטי. עדות אחרת היא ההופעה שלו עם ליידי גאגא בגראמי האחרון והשילוב המוזיקלי בין "Speechless" שלה ל"Your Song" שלו, כמו גם שיתוף הפעולה שלו עם אנשי "Little Britain" במערכון הקורע מצחוק עם דמותו של דאפיד תומאס, ההומו היחיד בכפר. ומעל כל אלו, לאלטון ג'ון יש כמות בומבסטית של לחנים נצחיים, גם אם קיטשים להחריד, שכנראה יישארו רלוונטיים לנצח. ואמן בסדר גודל שכזה, מחוייב להזכיר לנו כמה משמעותית התרומה שלו לתרבות הפופ גם מבלי שליידי גאגא תשכב לו על הפסנתר.

לוויה ללהיט

בחלקו הראשון של המופע, אי שם בין הפתיחה הארוכה מדי עם "Funeral for a Friend" ו"Love Lies Bleeding" ופחות או יותר עד "Philadelphia Freedom", ג׳ון הציג את הרפרטואר הפחות להיטי שלו, זה שיועד עבור המעריצים המושבעים עם מעט מאוד פניות לקהל, שמצדו טרח לעמוד על רגליו (אבל ממש לעמוד) רק אחרי "Saturday Night's Alright", כשג׳ון קבע שמוזיקאים צריכים להפיץ אהבה ושלום ולא לבחור את הההופעות שלהם בפינצטה (מה שאולי נותן מענה חלקי לשאלות שמוצגות למעלה). וכשדוחק הכיסאות הבלתי נסבל בשורות הדשא מחייב אותך להזיע על האיש שלצדך, מפתיע עוד יותר שהקהל לא בחר לעמוד עוד קודם.

היה זה רק "Goodbye Yellow Brick Road" - וזה כלל לא מפתיע - ששינה את האווירה באצטדיון רמת גן כמעט כשעה אל תוך המופע, והקים גם את אחרון הקשישים מהכיסא כדי להצטרף לשירת ה"הוווווו, אהההההה" המוכרת. משם "Daniel" עשה את שלו ו-"Rocket Man" כבר רכב על גל ההתלהבות שדעכה ככל שהתארכו השירים שאחרי בצורת סולו פסנתר ואלתורי שו-וואפ משמימים שגרמו לשירים לאבד את שיאם הפוטנציאלי.

יש סיבה שאנחנו באצטדיון

כאשר "Don't Let the Sun Go Down on Me" הפציע מהרמקולים, קצו המנמנמים שוב משנתם כדי להריע לאחד הלחנים היפים של ג׳ון וללהיט אצטדיונים מושלם. המעבר הזה פתח את החלק האחרון של המופע, כמעט כולו להיטים מוכרים כמו "Sorry Seems to Be the Hardest Word", "Candle in the Wind" ו"Crocodile Rock" שהביא את 49 האלפים שהיו שם לצרוח את ה"לה לה לה" מה שעשה שמח. בשלב הזה אלטון ג'ון הצליח להוכיח, אחרי יותר משעה וחצי של מופע, שהוא יכול להזדקן לו לאטו, אבל כוחו של להיט שלא מתיישן אף פעם, לעתים גדול יותר מכל שטיק פופי עכשווי.

וזה בסדר. זה בסדר להנות יותר כשהשיר מוכר, זה בסדר לשמוח רק כי הוא לא ביטל, זה בסדר להודות שאנחנו אוהבים יותר כשמישהו אוהב אותנו מספיק בשביל להיות שם. יש אנשים שיקראו לזה פשרה, אבל הם בטח גרים ליד עיירת פסטיבל באירופה. אנחנו לוקחים את מה שנותנים לנו ומשתדלים להפיק מזה את המירב. ממש כמו שאלטון ג'ון עושה לשנים שעוד נשארו לו על הבמה.

>>> אלטון ג'ון בישראל: הסיקור המלא