אלטון ג'ון: "אני שמח שבאתי, לא אפסיק לבוא"

בדומה להופעה גדולה קודמת שנערכה באצטדיון רמת גן, זו של לאונרד כהן בסתיו שעבר, לבאי ההופעה חולקו סטיקלייטים ירוקים, אך הפעם - בצורת כוכב (סמל החביב מאד על סר ג'ון). למרות שההפקה מעודדת, ככל הנראה, נפנוף שמח בחפצים הזוהרים, על מסכי הענק שהוקמו באצטדיון כרגע מוקרנת הוראה לקהל לא לקום במהלך המופע. דאונרים.

על אף שהיציעים מתמלאים מהר (למרות שלא כל הכרטיסים להופעה נמכרו, נדמה שלא יהיו פה הרבה מושבים ריקים), ההופעה התארחה ממועדה המקורי (20:30) והחלה ברבע לתשע. כיצד הדבר מתיישב עם עזיבתו המתוכננת של הזמר את ישראל, כבר בחצות, בדרך ליעד ההופעה הבא שלו - נגלה בהמשך. על הבמה, בכל אופן, עדיין בשלבי התארגנות - חלק מהאורות כבר נכבו, אבל הבמה עדיין חשוכה. מי שאינו מעוניין, אגב, במקום ביציע, היה רק צריך לגשת לכמה יזמים שפעלו ליד הקופות והציעו כרטיסים מסופסרים למושבים בדשא ב-900 ש"ח (הכרטיסים נמכרו במקור ב-1200 ש"ח). מפוקפק.

והתחלנו! סר אלטון ג'ון, בכבודו ובעצמו, על הבמה. כראוי לאביר הוד מלכותה, כל הקהל נעמד. אז מה אם אמרו שאסור. אלטון ג'ון, שלא הגיע למעמדו בזכות בזבוזי זמן, ישר ניגש לעניינים והתיישב מול הפסנתר, בלי לומר מילה. במקרה של אלטון, מסתבר, מספיק לחלוטין לנגן כמה אקורדים לחימום האווירה: כל האצטדיון מלא באורות ירוקים משתוללים.

והנה, מתחיל הדבר האמיתי: שיר ראשון - "Funeral for a Friend", בביצוע אינטנסיבי במיוחד, ומיד אחריו "Love Lies Bleeding" ואז "Saturday Night's Alright For Fighting". על הבמה יש, נוסף לג'ון, חוליית גיבוי מרשימה: שני גיטריסטים, באסיסט, מתופף וקלידן (כי פסנתר אחד זה לא מספיק), כולם לבושים שחור, כמו ג'ון עצמו. ולאחר שסיים את השיר השלישי, אלטון אמר בדיוק את הדבר שהקהל הישראלי הכי רוצה לשמוע עכשיו: "אני שמח שבאתי. לא אפסיק לבוא". בין השאר הוא גם מספיק לתת קצת מהאקסצנטריות הטיפוסית שלו: הוא קם, שותה ואז - משום מה - יורק לכוס. אולי זה למזל, לקראת השיר הרביעי: "Madman Across the Water". הקהל, בתורו, תומך באלטון (בעיקר כשהוא תומך בישראל), אבל מסתמן שכולם מחכים ללהיטי הענק. אלה עוד יבואו.

או שזו האקרובטיקה על הפסנתר, או שזה מזג האוויר המקומי: אלטון ג'ון מוצף בזיעה. אנחנו אחרי "Tiny Dancer", מתחיל "Philadelphia Freedom" המרגש, ויש לו עוד דרך ארוכה ללכת, אז שלא יזיע יותר מדי. ואם כן, אז שלא ירק את מה ששותה. שלא יתייבש, אתם יודעים.

וסוף סוף מתנהגים פה כמו קהל! "Goodbye Yellow Brick Road" הסופר-קלאסי מקפיץ את הקהל, והסטיקלייטים סוף סוף זזים בקצב. הנצנצים שעל גבו של אלטון, אגב, הם ככל הנראה ציור של דמותו בתוך לוע תנין (?!). "Daniel", מציג אלטון את השיר הבא והקהל מגיב ב"וואו!" אימתני. לזה חיכינו? בין השאר.

בום! "Rocketman", אולי השיר הכי מזוהה עם אלטון ג'ון, מרים את אצטדיון רמת גן כל כך חזק שאנחנו לא יכולים לכתוב על זה כלום - בשיר כמו "רוקט מן", כל מילה על "חלל" או "טיל" וכו', תהיה קלישאה בלתי נסלחת. אז אנחנו לא נגיד כלום, אבל כולם ממש מאושרים עכשיו. כל ה-47,000 איש. השיר זכה לטיפול מקיף, עם ביצוע אינסטרומנטלי מוקפד וארוך מן הרגיל. זמן טוב לתת קידה לקהל, לנופף מולם באגרופים משל היה מתארגף עם הצל של עצמו (גם אנחנו לא ממש הבנו את זה) - ויאללה, שיר עשירי, "I Guess That's Why They Call It The Blues", מהאלבום "Too Low For Zero". הפעם אין לנו את סטיבי וונדר שיתן במפוחית, אבל נסתדר גם בלעדיו. הקהל, מצידו, תורם לפזמון בעודו צועק את השורה שנתנה את שמה לשיר.

אלטון מרוצה מהאפשרות לרכב על גל להיטים עצום, ומוסיף אליו את "Sacrifice", הבלדה מ-1989. ולאחר הקדמה אינסטרומנטלית ארוכה, אנחנו מקבלים את "Take Me to the Pilot". ידעתם ש"Your Song" היה במקור הביסייד שלו אבל שדרני הרדיו העדיפו אותו על פני הסינגל המקורי? עכשיו אתם יודעים. בכל אופן, עכשיו צפוי לנו רגע מרגש - יש את "Something About the Way You Look Tonight", שאלטון, במהלך סנטימנטלי משהו, מקדיש אותו ל"כל האוהבים שמחזיקים ידיים. זה השיר שלכם". אנחנו בטוחים שכמה לבבות בקהל נמסו.

אחרי הצגת נגנים, אנחנו ב-"Don't Let the Sun Go Down On Me". שזה שיר עם שם קצת מצחיק, אם אתם בקטע של בדיחות מילים ילדותיות. הסטיקלייטים? שוב בתמונה.

"סליחה" זו אולי המילה הקשה ביותר, אבל לקהל אין שום בעיה לפלוט אנחה משותפת ב-"Sorry Seems to Be the Hardest Word" ולשיר את כל המילים. סטיקלייטים, כבר אמרנו? תרועות מטורפות, נשיקה באוויר ו - יאללה, "Candle in the Wind", ה-להיט, הסינגל הנמכר ביותר בהיסטוריה, אתם כבר מכירים את הסיפור. לבד על הבמה, פסנתר בלבד, ואחרי ביצוע סוחט דמעות - תרועות שנמשכות לנצח, כך נדמה.

אנחנו ב-"Bennie and the Jets" והקהל בדשא כבר מזמן לא סתם לא יושב, אלא מסתובב ורוקד ברחבה. כיסאות? מי שמע על זה בכלל. הסוף מתקרב והקהל ממש לא מעוניין בזה. אלטון, אתה בא שנה הבאה לסדר? בינתיים, תן לקהל לצעוק לך "בני!" בפזמון. וזהו, גם ביציעים כולם עומדים. עברנו את "The Bitch Is Back" (עם המילה "Bitch" מהבהבת מאחוריו על מסכי ענק), אנחנו ב-"I'm Still Standing", וכך, כאמור, גם כל הקהל. הסוף כבר קרוב, אנחנו ב"Crocodile Rock" - להיט הפריצה של אלטון. נפנוף שלום, חושך ועכשיו אפשר רק לחכות להדרן.

והוא חזר! שמח לו בהדרן. הוא לוקח חפצים מהקהל וחותם עליהם, מפריח נשיקות, שורק. זה כיף מאד, אבל יאללה - שישיר כבר משהו. עוד פרחים, עוד חתימות. חביבי, אנחנו רוצים להיטים.

וזה לא מאחר לבוא: "Circle of Life" מ"מלך האריות" הוא השיר שפותח את ההדרן, אימאג'ים מהסרט הקלאסי של דיסני מוקרנים איפה שרק לפני כמה דקות הבהבה המילה "ביץ'". אבל עזבו אתכם מאירוניה, כולם מתרגשים. השיר נגמר: אלטון מאחל לנו שלום ושמחה. שמחה, מסתמן, כבר יש לנו הערב. מהשלום הזה אנחנו דווקא נקח קצת, ועוד טיפה אם אפשר, תודה.

אז יאללה. סיום גרנדיוזי, והביתה. "Your Song". אין משהו יותר הולם לשלוח איתו הביתה קהל מרוצה של אלפים, כולם שרים. נפגש בפקקים בדרך הביתה.

אה, רגע! יש גם זיקוקים! נו, אמרנו שיהיה פה סיום גרנדיוזי באמת.

(עדכון אחרון: 23:10)

>>> אלטון ג'ון בישראל: הסיקור המלא