שריפה, אחים
סוף סוף הכימיקל בראדרס הוציאו אלבום לוהט, וגם: המלצות על הרכבים אלמוניים שיעשו לכם את סוף השבוע
1. הכימיקל בראדרס הוציאו השבוע אלבום חדש, בשקט יחסי. הסיבה לשקט הזה היא ככל הנראה "We Are the Night", האלבום האחרון שהוציא הצמד בשנת 2007, שלא הוליד אף להיט משמעותי וגם קיבל כמה ביקורות כואבות במיוחד (3.8 מפיצ'פורק. אאוץ'. זה אותו הציון שקיבל אלבום הבכורה של הטינג טינגס, התגלמות כל מה שרקוב בתרבות הפופולרית).
עד עכשיו, טום רולנדס ואד סימונס עבדו לפי מתכון דומה - כמה שירים בעלי פוטנציאל להיטי אדיר, שלפעמים גם מימש את עצמו, לצד קטעים קצת יותר קשים לעיכול אך מהנים באותה מידה, ובעיקר הרבה אירוחים ווקאליים מעניינים ומוצלחים. קשה לי להציע הסבר רציונלי לסיבה שהנוסחה לא ממש עבדה באלבום הקודם, או לכך שהאירוח של הקלקסונז, שהיו לוהטים באותה תקופה, לא הניב לפחות להיט רדיו אחד בקנה המידה של "Galvanize", שהופיע באלבום שלפניו.
יאמר לזכותם של הבראדרס, שכשהחיים מפסיקים לתת להם לימונים, הם אומרים פאק איט ושותים ובירה. באלבום החדש אין אף שם מוכר. רולנדס מספק את רוב הקולות, עם קצת עזרה מסטפני דוסן, שהיא בטח לא שם שימשוך תשומת לב נוספת, ורוב האלבום הוא בכלל אינסטרומנטלי. להיטים? לא הפעם, ואולי החוסר הזה הוא מה שגורם ל"Further" להשמע אחיד יותר מקודמיו. הכימיקל בראדרס, אולי לראשונה בקריירה שלהם, הוציאו אלבום של ממש, עם התחלה, אמצע, סוף, ואפילו אמירה. החסרון היחיד הוא שצריך לא מעט סבלנות על מנת לצלוח בבטחה את החצי הראשון של האלבום ולהגיע לנקודות החזקות שלו.
2. מעטות הפעמים בהן מוזיקה טובה פשוט נופלת לידיים שלי, והשבוע זה קרה, הודות לחברה שהדביקה לי את הדבר הנפלא הזה בפייסבוק. מי שעומד מאחורי הפרויקט His Clancyness ממש לא מתכוון להקל על מבקרי מוזיקה למצוא אינפורמציה עליו. אחרי שיטוט קצר במייספייס שלו וגם בבלוג, ויתרתי על הנסיון להבין מי הוא ואפילו מאיפה הוא מגיע (במייספייס רשומות גם קנדה וגם איטליה כארצות מוצא). בעצם, למי אכפת? איך-שלא-קוראים-לו עושה פופ שוגייזי מעולה ומרגש, שנשמע כמו לא מעט דברים שמסתובבים שם בחוץ, רק הרבה יותר טוב.
3. אולי זו רק אני, אבל נדמה לי שבזמן האחרון ישנה הצפה חסרת תקדים של צמדי גבר ואישה שעושים אינדי פופ מתקתק - She & Him הם כמובן הבולטים ביותר (והפחות מעניינים), אבל אליהם הצטרפו לאחרונה גם Wye Oak, Cults, ועכשיו הזוג הנשוי Tennis. בדומה לההוא מהאייטם הקודם, גם הם שומרים על עמימות יחסית, מה שאומר שחוץ מתמונה של ספינה, לא תקבלו עליהם יותר מדי אינפורמציה בעמוד המייספייס. מה שכן תקבלו הם כמה שירים שקולעים בול עבור מי שאוהב פופ לואו-פיי קליל (שלושה מהם קרויים על שם מקומות. איפה היצירתיות?). למרות שהמוזיקה מומלצת, המצפון מחייב אותי להוסיף אזהרה - אל תצפו בקטעי הוידאו אם קשה לכם לראות כוסיות עם שיער בבית השחי.
4. הטרנד העמום ממשיך עם ההרכב הברוקלינאי Minks (כנראה שקומוניקטים זה כבר לא מגניב), שמתחזקים בלוג די שווה המכיל תמונות בלבד. עטיפת הסינגל שלהם, "Funeral Song", מזכירה את האסתטיקה של The XX, אבל לשמחתי, שם מסתיים הדמיון. בעצם, לא בטוח שהוא מסתיים שם, כי גם מינקס נשמעים כמו טינאייג'רים מהורהרים שחושבים שמשיכה בכתפיים היא תשובה הולמת לכל שאלה, אבל משום מה, להם אני מאמינה. קצת מוקדם לשפוט אם העגמומיות הממכרת שלהם, שמזכה אותם בהשוואות מחמיאות לקיור, תצליח להחזיק אלבום שלם, אבל עד יציאתו בספטמבר הקרוב, מומלץ לטעום כמה שירי אנטי-קיץ.
