תוף, שיהיה
The Drums מתנהגים כמו להקת אינדי אבל חושבים כמו להקת פופ, וכשחופרים מתחת לפני השטח מגלים שהדבר היחידי שיש פה זה את פני השטח עצמם. עמרי רוזן טופוגרף
ביומיים האחרונים הקשבתי בלופ ל-"The Drums", האלבום הראשון של הדראמס הברוקלינאים, שתופים זה לאו דווקא הצד החזק שלהם. אחרי כמה שמיעות כבר ידעתי לשיר יחד עם האלבום ברוב השירים, שרובם מאוד פופיים וחלקם קליטים כמו ג'ינגל אפקטיבי ברדיו, על כל המשתמע מכך.
אבל לא זו הסיבה שחזרתי שוב ושוב ל-"The Drums", למרות שפע מרשים של שירים עם פזמון שמסרב לצאת מהראש. זה פשוט שהרביעייה הזאת (שאגב, הלהקה הראשונה שלהם ביחד זכתה לשם החד-פעמי Goat Explosion) עושה מוזיקה שהיא כל כך אמצע הדרך, כל כך חסרת ייחוד, שפשוט לא הצלחתי למצוא מה להגיד עליה. התפללתי לאסימון שייפול, אפילו חצי-תובנה, אסוציאציה לאנקדוטה בקושי קשורה. משהו.
לא תופים ולא יער
אז כמובן שאפשר לתאר את הסאונד - הכלאה לא מאוד מקורית בין הסמית'ס, הקיור וניו אורדר לטרנדים עכשוויים של דאנסיות מלוטשת. אבל זה לא באמת העניין. המלים בטוח לא: זה מקרה מובהק של ליריקה ששם רק כי צריך. אפשר אולי להתעכב על מה שכן מצליח להם מאוד יפה: היכולת לשתול לך לחן קצר בראש ולנעול את הדלת אחריהם, כמו בשיר "Book of Stories", שמכיל מספיק קטעים ממכרים בשביל ארבעה להיטי פופ. אבל גם זה בסך הכל על פני השטח. וזה בעצם העניין: פני השטח - והעובדה שהם הרובד היחיד שקיים באלבום הזה.
יש משהו מצחיק בזה ש-"The Drums", שכיכבה בבלוגי מוזיקת אינדי, היא בעצם להקת רטרו פופי, שבסך הכל מנסה לכתוב להיטים שיתפסו חזק - ההפך מהשורשים של האינדי ועוד הוכחה לכך שהגיע הזמן להיפטר מהמונח הזה.
מחכים לבילבורד
כי הדראמס זה משהו אחר. זו להקה מסוג הלהקות שנמצאות על קו תפר שנע בין חביבי הזרם המיינסטרימי של האינדי, לבין פריצה לקהל הרחב באמת, כביכול משום מקום, סטייל פרנץ פרדיננד. אבל בניגוד לפרנץ, שהתחילו מהאנדרגראונד הסקוטי וזכו לתהילה ענקית, התחושה שעולה מהאלבום היא שהם מתים להיפטר כבר מהאלמוניות. ללא אף שיר שעובר את רף הארבע דקות וחיבה ניכרת מאוד למקצבים מהירים ופזמונים מודגשים, ברור שהמחשבה על איך המוזיקה תתפס על ידי הקהל מנחה אותם הרבה יותר מאשר התפיסה שלהם את המוזיקה שהם עושים.
זה לא שיש לי משהו נגד פופ מובהק, כזה שבא לבדר את האוזן ולאו דווקא לחדש לה. "One Life Stand" של הוט צ'יפ הוא אחד האלבומים הטובים של השנה ואין שום ספק שמעל הכל הוא רוצה לגרום לך לרקוד. אבל ההבדל הוא שלהוט צ'יפ יש נשמה, במקום שבו לדראמס יש תמונה ממסוגרת של מוריסי עם סימני דולר על העיניים.
