רינגטון ג'ון

ב-2001 אלטון ג'ון ישב מאחורי פסנתר חשמלי בג'קט ורוד משובץ ושר פזמון שסומפל, במקור, משיר של דיידו (היעלמותה של המעצבנת הזאת בשנים האחרונות גורמת לי לחשוב דברים טובים על העולם), בלהיט של אמינם, "Stan". אמינם היה אז בנקודת המעבר המעניינת מראפר שהגיע ללב המיינסטרים למרות שלא מאד התאים לשם באופיו, לאמן שמכיר את אור הזרקורים ויודע לסחוט ממנו את המקסימום.

בעוד שאת רוב הצרות שאליהן הוא נקלע באותה תקופה - בעיקר כאלה שהיו קשורות בסמים ובמערכת היחסים הסוערת עם קים מת'רס, גרושתו השנואה/אהובה/שנואה - הוא היה יכול לגלגל ליתרונות בחינניות החצופה שלו, להציג אותן כצלקות קרב מרשימות, כשמאשימים אותך בהומופוביה עבשה, קשה מאד לסחוט מזה יח"צ חיוביים. הפתרון היה, מסתבר, פשוט: לעשות דואט עם אלטון ג'ון. לצורך הבהרת הסאבטקסט עבור אמריקאים טיפשים, אלטון זכה לשיר פזמון מלנכולי שבטקסט מיוחס לבת הזוג של אותו "סטאן" בשיר והולבש בג'קט ורוד. השניים חלקו בסוף השיר חיבוק חם. אלטון ג'ון לא חפן את הסלים שיידי של מת'רס. הכל היה מכובד. יש גושפנקא. אמינם לא הומופוב. תודה אלטון.

שבתאי חתם

החל מיום שישי בבוקר יורשו אזרחים לומר באופן רשמי "אבל אלטון ג'ון לא ביטל!" כנימוק משכנע לזכאותה של מדינת ישראל להיחשב למדינה מערבית, והפסנתרן ישאיר מאחוריו עוד לקוח מרוצה. רק לפני עשרה ימים הוא ניגן בחתונתו הרביעית של ראש לימבאו. ראש לימבאו הוא דושבאג מס' 2 בארה"ב, אחרי אקסל רוז. שדרן רדיו מפיץ ארס, שמרן נאלח - לא בדיוק מי שהייתם מתארים שיהיה החבר הכי טוב של ג'ון, פעיל ותיק למען זכויות הומואים ולסביות. ראש לימבאו אמר דברים כמו "כשהומוסקסואל מפנה אליך את הגב, זה לא עלבון, זו הזמנה". הכומר בחתונה היה קן האצ'רסון, מתומכיה הנלהבים של התנועה הנוצרית "Ex-Gay" (לכאורה, הומוסקסואלים שחדלו מדרכיהם בזכות ישו. תודה ישו).

אבל מיליון דולר עשו בשבילו את העבודה. עשרים וחמש שנים לפני כן הוא הופיע במקום רק קצת פחות מגעיל - סאן סיטי, מתחם הקזינו בדרום אפריקה, בשיא תקופת האפרטהייד. אז נניח שאין לו מודעות פוליטית. אבל כשמיילס דייויס, ג'ורג' קלינטון, בוב דילן, ברוס ספרינגסטין ואחרים מתאגדים לשיר שקורא לא להופיע במקום מסוים - אתה לא מופיע בו. אתה מבין שזה לא המקום שחכם להיות בו. אבל אלטון ג'ון לא בוחל בכלום.

האם העובדה שהוא כנראה אמן הפופ הגדול ביותר (מבחינת מכירות) שיצא מהארון, גם אם לא היה מהראשונים שעשו זאת, מאפשרת לו לשמש כ"ליברל מחמד", חותמת מרגיעה? האם להזמין את אלטון ג'ון להופיע אצלך זה סוג של מהלך יח"צני? הרי מי שהיה סחבק של הנסיכה דיאנה, נו, הזאת שהייתה מצטלמת עם ילדים, לא יכול להיות אדם רע. חוץ מזה, יש לו ג'קטים צבעוניים. ליברלי.

הערת שוליים

איך כל זה קרה לצעיר בריטי שהתחיל את הקריירה שלו באודישנים כושלים ללהקות פרוג-רוק כמו קינג קרימזון וג'נטל ג'יאנט? לא שאלה הם פסגת הטעם המוזיקלי, אבל הם גם רחוקים מלהיות מפלצת הפופ שאליה אלטון הפך במרוצת השנים.

הפרק הראשון של הקריירה שלו מציע בכלל התפתחות אחרת לחלוטין. מסוף שנות השישים הוא הוציא רצף של אלבומים - טובים יותר, טובים פחות, אבל כולם בסך הכל זכו לאהדה מסוימת מצד המבקרים וגם הניבו כמה להיטי רדיו סבירים. בין 1970 ל-1976 הוא הוציא תשעה אלבומים, חלקם נחשבים לקלאסיים. "Captain Fantastic & the Brown Dirt Cowboy", ספציפית, הוא תקליט מורכב, אוטוביוגרפי, טעון. אלטון עצמו, במודעות עצמית מפתיעה, אמר ב-2006, "אני חושב שזה האלבום הכי טוב שלי, כי הוא לא מסחרי בשום אופן". עלילת התקליט עצמו עוסקת במאבק ההישרדות של ג'ון ושותפו ליצירה, הפזמונאי ברני טאופין, בשנים הראשונות שלהם בלונדון, בסוף הסיקסטיז.

ב-1977, קצת אחרי האלבום המוזר "Blue Moves", אלטון ג'ון הודיע שהוא מפסיק להופיע. טאופין החל לעבוד עם מוזיקאים אחרים, ואלטון נעלם - לשנתיים. ב-1979 הוא הוציא אלבום דיסקו, כי דיסקו היה פופולרי באותה תקופה. אבל זה לא היה אלבום דיסקו תלוש, ביזארי, נוירוטי כמו "Let's Dance" של בואי. לא, "Victim of Love" היה אלבום דיסקו בלי חוכמות. כנראה שנמאס לו להיות קפטן פנטסטיק. הוא רצה להיות פופ. ובדיוק על הדבר הזה הוא המשיך לעבוד בשנים שבאו אחר כך, כל הדרך לשמאלץ המחליא של "Candle in the Wind".

אם מדובר במהלך קר ומחושב, הרי שאין דומה לו בתעשיית המוזיקה. אלטון ג'ון אולי אף פעם לא היה יוצר אוונגרד, אבל הוא בהחלט היה אמן. הוא נעלם וחוזר בתור מישהו אחר. לא בדיוק הסיפור של הרוזמן ממונטה קריסטו, ובכל זאת. האם הוא החליט לתעל את ההיכרות שלו עם המוזיקה הפופולרית בשביל לפלס את דרכו לפסגה? השינוי היה מהיר ותמאטי מכדי שיהיה מקרי לחלוטין. או שאולי באמת משהו בו פשוט נשבר: אותו תסכול שהוליד את "קפטן פנטסטיק" הוליד אוזן קשובה לטרנדים הטריים של הרדיו. אלטון ג'ון מספר שההתנהגות האקסצנטרית שלו - הווילות, המכוניות, התלבושות, הפירוטכניקה, המשקפיים - הם פיצוי עצמי על ילדות דלה בצל של אב נוקשה. אבל כאשר מסתכלים על אדם שמעצב אייפודים מזהב משובצי קריסטלים יותר משהוא כותב שירים טובים, אי אפשר שלא לחשוב שמישהו פה מפצה את עצמו על תקופה ארוכה ומתסכלת בשוליים.

עכשיו חבל לי על זמנם של פעילי השמאל ששלחו מכתבים שבו קראו לציניקן הפופ הזה להחרים את ישראל.

עמית קלינג: כל הכתבות / טוויטר

>>> אלטון ג'ון בישראל: הסיקור המלא