והיום איננו כלה
"The Bride Screamed Murder" הוא רגע חלש בקריירה של המלווינס, שמאכזב במיוחד לאחר שני אלבומים מצוינים. עמית קלינג עדיין לא מוכן להתחייב
למרות שבעודם נכנסים לעשור השלישי של הקריירה שלהם, מאחורי המלווינס יש רקורד ארוך של שיתופי פעולה, ניסויים סגנוניים (בעיקר בטווח של נויז, אמביינט ושאר מוזיקת שוליים אלקטרונית) וגם סתם בדיקות שטח שנדחקו לכל מיני סינגלים זניחים ומעולם לא הפכו למחקר מקיף בגודל אלבום - מעניין במיוחד להסתכל עליהם דווקא בתור להקת מטאל.
למרות שהרביעייה של קינג באזו, שכוללת גם את המתופף הותיק דייל קרובר וכן את הליהוקים הטריים יחסית - ג'ארד ווארן (באס) וקודי וויליס (תופים - כן, יש שניים), שניהם גם חברי הלהקה המעולה Big Business - לא עשתה מאמצים מיוחדים להשתלב בסצינת המטאל העולמית, הגיטרות הכבדות והאיטיות שלהם ומתקפת התופים הכפולה וההרסנית לא משאירים ספק לגבי המיקום הבסיסי של המלווינס על ציר הסגנונות המוזיקליים.
מורדים במוסכמות המרד
נדמה שהמלווינס תמיד הבינו שהנקודה החזקה שלהם כלהקה היא האמנותיות שלהם: גם אם נשים בצד את החיבה שלהם לייצור של מיני פנזינים, קולאז'ים ופוסטרים היוצאים במהדורות מוגבלות ונמכרים בהופעות שלהם (לייב, אגב, הם חוויה בלתי נשכחת), בכל המהות שלהם הם מורדים נגד האתוס חמור הסבר של המטאל. גם אחרי שלושים שנה לא מובן, למשל, איפה עובר אצלם הגבול בין אימה אבסטרקטית להומור סטלנים מריר.
אבל כל הבלאגן הזה גם הפך את המלווינס לאחת הלהקות הכי לא עקביות בביזנס. הדחף העז שלהם לעבור שינויים מאלבום לאלבום, גם אם הם שומרים על התבנית הבסיסית של "שיר המלווינס" לאורך כל הדרך, מדי פעם גורם להם ליפול על הפרצוף. הם אולי להקה חכמה, אבל כמו הרבה מוזיקאים יצרניים במיוחד, הביקורת העצמית שלהם לא מפותחת במיוחד.
מי הבא בתור?
"The Bride Screamed Murder" הוא אלבום מאכזב. הוא אלבום מאכזב כי הוא מגיע אחרי שני אלבומים מצוינים, "A Senile Animal" ו-"Nude With Boots", שגיבשו את התחושה שפורמט הרביעייה הוא המושלם עבורם (לפני שג'ארד וקודי חברו אליהם, המלווינס היו שלישיית גיטרה-באס-תופים קלאסית). באופן כללי מדובר בתקליט חלש ומפוזר, שנשמע כמו הקלטה של חזרה שבטח היה די כיף להשתתף בה אבל לא ממש כיף לשמוע אותה, אבל אחרי הסאונד השלם והעגול של שני האלבומים האלה, הבלבול השורה כמעט על כל רגע של "The Bride" הופך את ההאזנה לחוויה מתסכלת.
כל שיר פה הופך למשהו אחר באמצע הדרך. וזה חבל, בעיקר כי הסאונד הבסיסי, של הגיטרות המזדחלות והעמוסות של באזו וסערת התופים ברקע, כל כך מהנה שלא ברור למה הם חייבים להמיר אותו כל פעם בשטות אחרת - כל מיני אורגנים ואורגניות, או מישהו שעושה סקאט ושאר דאחקות בסגנון. כשמסתבר שהרגע המוצלח באלבום הוא דווקא קאבר שקול ואיטי במיוחד ל-"My Generation", הבעיה של "The Bride Screamed Murder" מתבהרת פתאום: פשוט חסרים בו לחנים טובים.