ג'וני ווקר והפליטים
פסיכדליה סוחפת באלבום הבכורה של Tame Impala, הלהקה החדשה של פליטי Panic! at the Disco ועוד המלצות מוזיקה מהיציע של מיכל ישראלי
1. יש לי נטיה תמוהה להגיע לאלבומים שיש מסביבם הייפ שניה אחרי כולם. משהו בהתלהבות הקולקטיבית גורם לי להרתע, בעיקר מחשש שאני אסחף בה ואשפוט את האלבום בחוסר אובייקטיביות. מצד שני, כשכולם מדברים על אלבום, הסקרנות מחייבת להאזין לו בשלב כזה או אחר, ובמקרה של Tame Impala, אני שמחה שנכנעתי לה בשלב מוקדם יחסית. הייפ לא נוצר יש מאין, ואם ארבעה מתוך חמישה רופאי שיניים ממליצים על משחה, יכול להיות שהיא באמת מוצלחת. אלבום הבכורה של ההרכב האוסטרלי, Innerspeaker, הוא עוד הוכחה לכך שפורמט האלבום ישרוד את מהפכת הניו-מדיה. אין כמו לפנות שעה כדי להתמסר לאלבום שלם ולתת לו לסחוף את התודעה שלנו לעולם אחר לחלוטין. ההתמכרות הרבה יותר קלה כשמדובר בבליל פסיכדליה והרמוניות, כמו באלבום הזה, שהפגם היחיד בו הוא הדלות המילולית היחסית. יוצא הדופן מהבחינה הזו הוא Solitude is Bliss, שמתאר את החוויה המודרנית בפשטות אך בדייקנות, עם משפטים כמו There's party in my head and no one is invited.
ניתן להאזין לאלבום במלואו במייספייס (עוד נקודה לזכותם), ואתם פשוט חייבים את זה לעצמכם, אבל אל תתפלאו אם תתעוררו מחלום בהקיץ בעוד כמה שעות ותגלו שנעלם לכם חצי יום.
2. ההרכב השוודי Little Dragon קיבל השנה את יחסי הציבור הכי מוצלחים שאמן חדש יכול לקבל - אירוח בשני שירים באלבום החדש של הגורילז. הסולנית יוקימי נגאנו בולטת במיוחד ב-Plastic Beach העמוס כוכבים גבריים, וקשה לי להאמין שיש מישהו שאהב את האלבום ולא רץ מיד לבדוק במי מדובר. התוצאה היא שליטל דרגון אמנם מקבלים חשיפה חסרת תקדים, אבל עלולים לסבול מההשוואה המיידית לאירוחם אצל דיימון אלברן האחד והיחיד. קשה להעריך את המוזיקה שלהם בפני עצמה כשהיא מוארת על ידי הזרקור הבוהק של Plastic Beach המבריק, ומחווירה לעומתו. יכול להיות שאני לא נופלת מהרגליים בגלל שליטל דרגון עושים מוזיקה מהסוג שאני פחות מתחברת אליו - אלקטרוני שקט עם סולנית נאנחת. דווקא יש להם כמה רגעים מבטיחים, כמו My Step הפאנקי, שיכול לעבוד כלהיט מועדונים וגם כמוזיקת רקע בבית. הדבר הכי טוב שיכול לקרות לליטל דרגון בהמשך הוא שאלברן יתנדב להפיק את אלבומם הבא וידחוף אותם לכיוונים גרוביים יותר. השידוך בינהם כבר הוכיח את עצמו, ובתור אמן שיודע להתחדש כל הזמן, הוא זה שיכול להציל אותם משגרה של אמביינט מנומנם.
3. הדבר היחיד שידעתי על The Young Veins לפני שלחצתי פליי על אלבום הבכורה שלהם הוא שמדובר בפליטי Panic! at the Disco. פעמים רבות, פרוייקטים של פליטי להקות נשמעים כמו להקת האם, רק קצת פחות טוב, אבל לפעמים ישנו טוויסט בעלילה, והנוטשים פונים לדרך מוזיקלית שונה לחלוטין. ריאן רוס וג'ון ווקר עזבו את הפופ פאנק המעצבן לטובת כיוון שונה ומפתיע - הביטלס. אז נכון, הם עושים רוק/פופ מהסיקסטיז ישר ולענין, בלי שום נסיון להפיח בו רוח של המאה ה-21, ובכך הם לא מציעים חדשנות או השראה יותר מחבריהם מ-Panic!, אבל לפחות הם נשמעים טוב יותר. האהבה לאלבומים שהם בוודאי גדלו עליהם נמצאת בכל שיר ושיר באלבום, ומדובר בהומאז' ראוי ונטול יומרות, כזה שאבא שלכם יאהב, וגם לו מגיע לשמוע מוזיקה חדשה.
4. היתה תקופה בה טריפ הופ שלט בעולם שלי. כל מי שאוהב מוזיקה ונשם בניינטיז בטח אימץ את הז'אנר הזה או חלקים נבחרים ממנו בשלב כזה או אחר, וכמו כל טרנד מוזיקלי, גם עליו התגברנו והמשכנו הלאה. אפילו פורטיסהד שדרגו את עצמם ואתגרו אותנו עם Third, ונדמה שהיחידים שמסרבים לשחרר הם מאסיב אטאק. למי שבכל זאת מתגעגע, Dusty Brown, שלישית אחים/בני דודים/כל קשר משפחתי אחר שעדיין לא פענחתי, נותנים את ה-EP שלהם להורדה בחינם ובלי תנאים כמו כתובת מייל.