אפס כוח סוס

ב-1983 סוניק יות' הוציאו את האי.פי הראשון שלהם, "Kill Yr Idols". משהו תפס. Kill Yr Idols היו להקת הארדקור פאנק ניו-יורקית שפעלה בשנים 1995-2007. "Kill Yr Idols" היה סרט דוקומנטרי מ-2004 שעקב אחרי להקות מסצנת הנו-וייב (No-wave). סוניק יות' הרגו את האלילים שלהם, את הלהקות שהשפיעו עליהם, כשניגנו דיסטורשן א-טונאלי מורכב ואנרכיסטי. Kill Yr Idols לא נשמעו קרוב לסוניק יות', הם הושפעו מהם והרגו אותם. הם עשו את הדבר הנכון.

את Band of Horses, לעומת זאת, מנחה המשפט "Become Yr Idols". כאילו שבמקום לכתוב שירים, בן בריידוול וחבריו ללהקה עורכים טקס פגאני סודי שמתעל את האמריקנה של ניל יאנג, את הפלצטו של סולן בילט טו ספיל דאג מארש, את הנינוחות העצובה של וילקו ואת הדרמה המעודנת של מרקורי רב ו-My Morning Jacket.

אז כנראה שהם דווקא טובים בטקסים פגאניים, כי מההתחלה ועד הסוף של האלבום החדש שלהם, "Infinite Arms", באנד אוף הורסז נשמעים מצוין. אולי צריך לחדד: הסאונד שלהם נשמע מצוין. ליטוש מופק כהלכה, שכבות של כלום רך בין גיטרות נעימות ומרחבים אמריקאיים נקיים מדי. כל כך נקי שלא נעים לגעת.

אם לא ניגע, איך נשמע?

הבעיה היא שאין שום תוכן שיגבה את הליטוש הזה ואת מקורות ההשראה הראויים בהחלט. כי במקום לקחת את מה שהם אהבו, לפרק אותו ולהרכיב אותו מחדש ככה שאפילו אמא שלו (או מבקרי מוזיקה) לא יוכלו לזהות אותו, הם עשו פליי לחמש קלאסיקות במקביל והקליטו את התוצאה.

השיר הפותח, "Factory", מטעה. הוא אנרגטי, צועד בכיוון ברור ויודע מה הוא רוצה מעצמו. הוא ממש טוב ומשאיר טעם של עוד. אבל התוצאה היא כמו לאכול המבורגר מסעדה עסיסי, לרצות עוד וללכת למקדונלדס. שניהם אולי היו פעם פרה, אבל רק אחד מהם עדיין זוכר את זה, יודע להשתמש בזה. "Laredo", השיר השלישי באלבום, מובל על ידי גיטרות מדוסטרשות ששוברות קצת את האמריקנה המיופיפת, אבל לא עושות שום דבר מפתיע באף שלב. שיר הנושא בונה מתח עם אינסטרומנטציה מינורית, כמעט לא מורגשת, עד לקרשנדו חצי מרגש - וחצי רגשני.

"Infinite Arms" יכול לעבוד מצוין כמוזיקת רקע עדינה. אולי כפסקול לא מחייב ליום גשום. אולי כליווי לנסיעה במרחבים פתוחים וגדולים (מצד שני, זה נכון לגבי כמעט כל מוזיקה שהיא). אבל מי שמחפש יוצרים שהם חלק מדור חדש, דור שבונה על מה שהוא גדל עליו במקום לנסות ליצור העתק מדויק ברמה הטכנית, יכול לוותר מראש.