פהקי, ארץ אהובה

אלביס קוסטלו ביטל, הקלאקסונז ביטלו, הפיקסיז ביטלו ותכף יגידו לנו שגם אלטון ג'ון לא מרגיש כל כך טוב. את התגובות אפשר לצפות מראש. תומכי החרם התרבותי (כלכלי, אקדמי) על ישראל שמחים על הפגנת הסולידריות. מתנגדיו - כועסים על המבטל, עם שלל העלבונות האופייניים למצביע ימין שמצליח להיות במצוקה על אף שראש הממשלה שלו מנהל את ענייני המדינה: הם אנטישמים, מה הם מבינים, "גורמים איסלאמיים קיצוניים" (ביטוי מדהים, דרך אגב. לא ידוע לי על מקבילה שלו באף שיח קיים פרט ל, אולי, "מקור המקורב ל...". הגורם האיסלאמי הקיצוני הוא דמות חמקמקה וערטילאית שהכל יודעים את כוונותיה אך לעולם לא את שמה).

זה לא שאין מוזיקה ישראלית מוצלחת - כי יש. מעט, אמנם. אבל היא קיימת. הבעיה היא שאין בה קוהרנטיות. גם מה שנשמע טוב רק לעיתים רחוקות מאד, מאד, מצליח להביע משהו מרוח הזמן. כל שמוק יכול לכתוב שיר על "המצב", למעשה - כמעט כל שמוק אכן עושה זאת - אבל מעטים מאד מצליחים לגעת באמת להגיד משהו שמתעלה על "אז, המצב, אה...?". טקסטים של שירים מרגישים כאילו נשלפו מפילר של שיחות או תורגמו מאנגלית. גם מתנגדי החרם וגם תומכי החרם מאמינים כי במידה ואכן להקות ימשיכו לבטל הגעתן לישראל, ואז בשלב מסוים פשוט יפסיקו לקבוע מלכתחילה, הרי שיווצר כאן שיממון תרבותי. הקיצונים יותר ממתנגדי החרם בטח יגידו בבהמיות, שכאשר הם שומעים את המילה "תרבות" הם מושיטים יד לאקדח שלהם, או במילים אחרות, מי צריך הופעות. שיהיה שיממון תרבותי, כי תרבות זה לשמאלנים ממילא. דווקא כאן הם ימצאו גשר בלתי צפוי עם תומכי החרם, שגם הם מאמינים כי הדבר יצור שיממון תרבותי, שזה בדיוק מה שמגיע לנו.

 השעמום הוא תמה חוזרת ברוק הישראלי. החל מקילר הלוהטת ("זוהי עיר של בתולות, ואין איפה לבלות"), דרך נושאי המגבעת ("אלוהים, אני כל כך משועמם") ועד למה שקורה בתחום היום. במקום נושא, השעמום, חוסר הגיוון, היובש, הפכו לתוכן, למהות. במקום שלהקות יחזיקו מעמד ויחליפו מוזיקאים, מוזיקאים מחליפים להקות, מתפרקים ומתרכבים כאילו שלמישהו בכלל אכפת. אין אמירה כי אין תנאים ליצור כזו. לכן מסתמכים על להקות מחו"ל שיגידו משהו על החיים שלנו. זה אפשרי באופן נקודתי אבל זה לא יכול לתפוס הוויה מקומית. ההבדל זהה להבדל בין תיירות (פעולה מהנה) לעומת מגורים במקום מסוים (פעולה הכרחית).

איזו להקה היא "ישראלית"? הדג נחש, לכאורה, היא להקה כזו. הם סטלנים במידה, הם שמאלנים במידה, הם ציונים במידה. חמודונים שכמוהם. כולם יכולים לאהוב אותם. אבל ברגע שהם צריכים להתמודד עם המשימה של תיאור הוויה מקומית, הם נכשלים בענק. בדיוק בגלל שהם כל כך אמצע הדרך, ואם יש מאפיין תרבותי אחד בחברה הישראלית, הרי שזו הקיצוניות, לכל עבר, בכל הזדמנות (בגלל זה אנחנו כל כך אוהבים את האייקונים שלנו גנריים - עבורנו הם ייצוג של פנטזיה). ב"הנה אני בא", למשל, שיר על המתח בין תל אביב לירושלים, תל אביב היא המקום עם הדיסקוטקים וירושלים היא המקום עם החומוס. במילים אחרות, זהו לא שיר של מישהו שגר בישראל אלא של תייר. הדג הנחש הם לא להקה ישראלית, אלא להקה מיני-ישראלית, שבדיוק כמו הפארק המטופש הזה, עובדת עם מודלים ומסמני מקום. העיקר זה לתאר אטרקציה שתיצור בראש תמונה מיידית. יש לי חברים שעברו מתל אביב לירושלים, מירושלים לתל אביב, אף אחד מהם לא באמת מדבר בדילמות של השיר הזה. השפה שלו היא זיוף.