האם אנדרואידים חולמים?

ג'אנל מוניי רצתה להוציא אלבום קלאסי. רואים את זה לפי האופן שבו כמה תכונות מזהות של אלבומים קלאסיים שללא ספק "The ArchAndroid" כבר הושווה ועוד יושווה אליהם - החל מ"זיגי סטארדאסט" של בואי ועד ל-"The Love Symbol Album" של פרינס. היא רוצה שישוו אותה לענקים האלה. לא מספיק לה לצמוח מתוך הברנז'ה החמימה של אאוטקאסט. מוניי רוצה שתדעו שהיא פרודיג'י, לא פחות.

נתוני פתיחה כאלה היו יכולים להפוך את האלבום הזה ואת מוניי בכלל לבלתי נסבלים לחלוטין, אלמלא היא באמת הייתה גאון צעיר. לעזאזל. הבחורה יודעת לשיר, ועוד יותר מזה היא יודעת להלחין. ולעבד. בכלל היא מוכשרת. על כן אפשר לסלוח לה על הקונספט המלאכותי שסובב את האלבום, שלא ברור מה מוצאים כשיורדים לסוף דעתו, אם הדבר אפשרי בכלל - אני אישית מקשיב לאלבום הזה בלי הפסקה כבר שלושה שבועות וממש לא מרגיש צורך להבין מה הסיפור שם עם האנדרואידית, שהיא האלטר-אגו של מוניי, ויש איזו אישה, שהיא האלטר-אגו של האנדרואידית - בקיצור, קשקוש עצום. אבל שוב, זה ממש לא משנה, כי מוניי היא זמרת מדהימה עם שירים מעולים.

אקלקטיקה עכשיו

טוב, רוב השירים שלה מעולים, לפחות. הבעיה עם מוניי היא ברעב העצום שלה, עוד, עוד, עוד, עוד. לא מספיק לה לעשות רטרו-סול פוטוריסטי מקסים, לא מספיק לה לעשות דואט ראפ עם סול וויליאמס ("Dance or Die" המצוין) ולצאת מזה בסדר גמור. לא מספיקים לה סינגלים הדוקים, רחבת ריקודים עם שכל, כמו "Tightrope" הממכר ו-"Cold War" שמזיין את כל הריהאנות בפרצוף. לא, היא צריכה יותר מזה. ושם גם תמיד הנפילות שלה: פסטיש הטורי איימוס המזעזע "Oh, Maker", או הנסיון לעשות סטיבי וונדר סבנטיזי ב-"Sir Greendown". מוניי עדיין לא הפנימה שהיא במיטבה כשהיא מתנהגת כמו מכונית שרירים אמריקנית. קדילק בורוד מתכתי.

לפעמים הדילוגים שלה עובדים. יש אירוח מפתיע לגמרי של אוף מונטריאול שמשום מה עובד ("Make the Bus"), כלומר, עובד ונשמע לחלוטין כמו אוף מונטריאול וממש לא כמו מוניי, אבל זה לא נשמע רע, פשוט בזכות העובדה שהיא מארחת שם את אחת מלהקות האינדי הכי טובות בעולם. גם שאר האלבום אקלקטי באופיו, והתחושה התמידית שהיא מספרת איזשהו סיפור שאין לך בכלל כוח או עניין לשמוע, מעייפת. אבל הקול שלה ואופן הסיפור גורמים לאלבום הזה להדבק עמוק מאד, למרות הרגעים שהם נפילות ברורות. משהו בחוסר השלמות הזה, האמת, אפילו קצת מחמיא לה.

קלאסיקה אינסטנט

הרי את "זיגי סטארדאסט" ואת "לאב סימבול" הוציאו בואי ופרינס כבר אחרי כמה שנים טובות של קריירה. למוניי, במובן הזה, אין כלום חוץ מאיפי ועיניים גדולות. נו, כן, והכשרון הארור הזה, שגורם לך לאהוב אותה בטירוף אפילו שהיא מעצבנת. והיא מעצבנת, אגב. אני יודע את זה כי אני עוקב אחריה בטוויטר. וכן, עדיין ממשיך לעקוב. גם את "The ArchAndroid" אני ממשיך לשמוע, משתף פעולה עם העולם הזה שהיא מייצרת, כמו אלה חסרת אחריות וחסרת מודעות לכוחות של עצמה.

אבל דווקא בזכות העיניים הגדולות והכלבלביות האלה, דווקא בגלל הרעב המצחיק, כמו דג שמשתולל באקווריום, ממש קל - ורצוי - להתאהב במוניי ולהרים אותה על כיסא עשרים ושש פעמים (אחד לשנה הבאה). הקונספט שלה מגוחך והיא כנראה יודעת את זה. וגם התספורת שלה, שגורמת לה להראות כמו פליטת הלנינגרד קאובויז, מטופשת. אז מה. בעולם של מוניי אין לזה חשיבות, והיא מספיק חושבת את עצמה בשביל לייצר אחד כזה בשלב כל כך מוקדם בקריירה שלה. את החייזריות של בואי, את הזרות של פרינס, אפילו את הלבטים של הפילוסופית דונה האראוויי - האם להיות סייבורג או אלה - היא פותרת כמו כלום. הנה, אני ג'אנל מוניי ואני גם, וגם, וגם, ואני גם מלכת הסול החדשה. למה? כי אמרתי. אוקיי ג'אנל, אם אמרת, אני אבחר להאמין לך. אם יורשה לי רפרנס חנוני אחד, אז - אלה בדיוק האנדרואידים שחיפשתם.

עמית קלינג: כל הכתבות / טוויטר