לה מרמרה

פלאש באקוורד 37 שנה אחורה, לימים בהם ישראל עדיין היתה מדינה קטנה, צודקת ומוקפת אויבים: אורי זוהר ומוטי "אלטמן הקטן" מזרחי יושבים מול הטלוויזיה בחמישי בערב, מחכים שיתחיל שידור גמר הגביע האנגלי, מנצ'סטר יונייטד נגד ליברפול. הפיצוחים על השולחן, זוהר צועק "שקט בבית!", ואז מבליחה על המסך קריינית, ומבשרת בלאקוניות שבמקום "משחק השבוע" תשודר האופרה לה מרמור, מאת פרלש. אחרי כמה רגעים של הלם מול אריק איינשטיין וצבי שיסל מחופשים לרומאים, זוהר מייבב "אבל למה, למה, אנחנו שילמנו את האגרה!", והשניים מתנפלים על הטלוויזיה עם אלות ומרסקים אותה לפיסות קטנות.

בחזרה לקיץ 2010: ישראל היא מדינה קטנת-מוח, צדקנית ומוקפת מצלמות טלוויזיה של רשתות זרות, שמשדרות לכל העולם צילומים של לוחמי שייטת 13 חוטפים מכות בזמן שחיל הים חוטף משט של ספינות סיוע הומינטרי במים בינלאומיים והורג בדרך תשעה פעילי שלום מחופשים למחבלים, או להיפך. חברי הקלאקסונז, שהיו אמורים להופיע פה אתמול יחד עם פלסיבו במה שאמור היה להיות הערב הראשון בפסטיבל מוזיקה אולטרה-שמח, חוטפים את הנאחס ומבטלים הגעה יום לפני (תודה לכם ממשלת ישראל, אהוד ברק, מפקד חיל הים ושאר עמיתיכם ליצירת המגה-מחדל). כמה מאות או אלפי ישראלים, ששילמו לשוקי וייס אגרה של 225 שקלים בתמורה לשתי הופעות בינלאומית, כשמספר לא קטן מתוכם (אם לשפוט לפי סביבתי הקרובה ודלילות בני האנוש במתחם) התכוונו לסבול את פלסיבו בעיקר כדי לצפות בקלאקסונז, מקבלים "לה מרמור" לגבות ומבטלים בתגובה את הגעתם לאלתר לטובת השתכשכות בהפגנת השמאל בכיכר רבין או סתם התבצרות בבית וצפיה ב-Glee. את האלות, שמאלנים רדיקלים או לא, הם משאירים לפעילי השלום של המאווי מרמרה.

קץ לילדות

מוצאי שבת, תשע וחצי בגני התערוכה. פורטיס, שהתווסף לליין-אפ כסוג של תחליף לקלאקסונז, בדיוק סיים הופעה אנרגטית כרגיל, אם כי הפעם הוא נמנע מלהעלות לבמה בחורות מהקהל לביצוע של "אין קץ לילדות", ובאופן כללי קצת התקשה לפזר את אווירת הדכדוך המסוימת, תוצאה בלתי נמנעת של השבוע הקשה והקהל הדליל. יחסית להופעה בינלאומית גדולה הכל נוח מאוד - הדרך לגני התערוכה פנויה לגמרי, יש חניה בשפע, אין תור בכניסה או דוחק משום סוג - אבל הפעם זה יותר מבאס מאשר נחמד.

חברי פלסיבו עולים לבמה, והילדות בנות ה-14 בשורה הראשונה מקבלות את פניהם במטח הצרחות המקובל. הלהקה פותחת עם For What Its Worth מהאלבום האחרון, ממשיכה עם Ashtray Heart מתוכו, עוברת לשיר הנושא Battle For The Sun ואז מדלגת ל-Soul Mates, גרסה רועשת יותר של Sleeping with Ghosts, שיר הנושא מהאלבום הרביעי. הלהקה מפסיקה לנגן לכמה רגעים, והסולן בריאן מולקו עוקץ את הקלאקסונז ומכריז "אנחנו פלסיבו מאנגליה, והיה לנו האומץ לעלות על מטוס ולהגיע לכאן. ואני פאקינג שונא טיסות". הלהקה חוזרת לנגן, עם Speak in Tongues, גם הוא מהאלבום האחרון.

תודה לעולם, תודה לכולם

אני יכול להמשיך לשעמם את עצמי בדיווחים על השירים שהלהקה מנגנת, מה מהלהיטים הגדולים הם עשו (היה Every You וגם Infra-Red), על חליפת הפסים המסנוורת של הגיטריסט סטפן אולסדל, על הוידאוארט המושקע או על הסאונד (מצוין ובלי זכר לפאדיחות אה-לה מטאליקה, תודה ששאלתם). אבל תוך כדי ההופעה מתחילים לצוץ על מסך האייפון דיווחים מטרידים מההפגנה בצד השני של העיר, שמותקפת על ידי חוליגנים ימנים עלובי נפש (אני מתכוון אליך, האפס שתקף את אורי אבנרי, פציפיסט בן 87, וגם אליך, החרא שזרק רימון עשן על המפגינים), והיכולת להקדיש את מלוא הריכוז למה שקורה על הבמה הולכת ומצטמצמת. 

תודה לעולם, תודה לכולם

ולמגיב מספר 4, שעומד להציע לי לשמור את דעותיי הפוליטיות לעצמי ולהתעסק בביקורת מוזיקה - אתה מוזמן ללכת להקיא לעצמך בפה, ולקחת איתך את הנודניק שנופף בדגל ישראל ענק כל ההופעה והסתיר לחצי מהקהל את הבמה. הנסיבות בהן מתקיימת ההופעה הן פוליטיות לעילא, למרבה הצער, וצילומי המשחתות שמופיעים על מסך הוידאו שמאחורי הלהקה בשיר Breathe Underwater רק מזכירים שספינה שמיורטת בברוטליות במערכה הראשונה תגרום לביטול הופעת רוק במערכה השלישית - עניין מבאס, אמנם, אבל קשה גם שלא להבין ללבם של הקלאקסונז, שמתקשים לרצות לנגן במקום שעוד רבע שניה ייחשב בעולם הנאור לדרום אפריקה של 2010.

למרות שפלסיבו הם לא כוס האינגליש ברקפסט שלי, בריאן מולקו וכנופייתו ראויים להערכה: הם נטשו את הקרירות הלונדונית ואת פחד הטיסות שלהם מאחור, הגיעו לחור הלוהט (מבחינה אקלימית) שאנחנו מכנים מדינת האור לגויים ונתנו הופעה מושקעת מכל הלב, שסיפקה את המעריצים והצליחה לעניין גם מישהו כמוני, שהתגובה הטיפוסית שלו למוזיקה שלהם נעה בין אדישות לשעמום. הם אמנם לא מנגנים ניו רייב או כל כינוי חצי-פיקטיבי אחר למה שהקלאקסונז עושים, אבל לפחות הם טרחו להגיע, הם לגמרי יודעים איך כותבים להיט, וברגעים הטובים הרוק המיינסטרימי למדי שלהם מצליח לרגש, ואפילו קצת לעשות שמח, למרות הגישה הבסיסית הקודרת מעט שהם משדרים. ואל תחשבו אפילו לא להגיע בהמוניכם לפיקסיז ביום רביעי - השם הרע שיצא לנו לאחרונה כמטילי מצור וחוטפי ספינות חסרי בינה מספיק גרוע, ולא צריך להוסיף עליו גם סטיגמה בקהילת המוזיקאים הבינלאומית של "המדינה המבאסת הזאת, שעד שכבר נגררים אליה, הנבלות האלה נשארים בבית ולא באים להופעה". הפיקסיז אמנם די שונאים להופיע, אפילו מול קהל אידאלי כמו זה שהיה בפסטיבל פרימוורה בספרד לפני שבוע, אבל יש דברים שפשוט לא עושים.

פלסיבו, פסטיבל פיק.ניק, גני התערוכה בת"א, שבת 5.6

>>> איך היה בהופעה של הפיקסיז בברצלונה?

>>> לכל הכתבות של נמרוד צוק
>>> לטוויטר של נמרוד צוק