תדמית הרוקנרול הגדולה

מי שמכיר את ג'וני רוטן (ג'ון ליידון) רק מהשנים האחרונות, לא בטוח שמבין על מה כל המהומה עקב בואה של להקתו, PiL (פאבליק אימאג' לימיטד), לארץ, ועוד כשהם מלווים להקה עדכנית ומדוברת כמו LCD Soundsystem: כשהוא לא נהנה מבליסת אשכי קנגורו בג'ונגל האוסטרלי עם דוגמניות ב"אני סלבריטי, תוציאו אותי מפה", הוא משתתף בפרסומת לחמאה כפרית בטלוויזיה הבריטית, או מתראיין מביתו הסופר-קפיטליסטי על גבעות הוליווד. אבל לא לשווא ליידון צוין על ידי ג'יימס מרפי (לסד סאונדסיסטם) כמקור השוואה עיקרי: הם חולקים לא רק את החיבה לאסתטיקת פאנק המוגשת בפורמט של מוזיקה אלקטרונית, אלא גם את המודעות העמוקה לכללי הז'אנר, הסצינה ותעשיית המוזיקה.

אין דבר יותר מביך מלראות מוזיקאים אהובים מזדקנים גרוע, ואם למישהו יש ספק, הוא יכול לשאול את פול מקרתני. הבעיה היא שליידון לא מזדקן גרוע - הוא מזדקן נכון, הוא האיגי פופ הבריטי, הצדיק בסדום שאנחנו חייבים להקשיב לו, והכי חשוב: בניגוד להנחה הרווחת, הוא מוזיקאי ממש לא רע.

ליידון נולד לכלום גדול וריקני: ההורים שלו, מהגרים אירים, היו עניים מרודים. עד גיל 19 הוא גר בבניין עמידר בריטי (Council House), שבכניסתו היה תלוי שלט: "אין כניסה לאירים, שחורים וכלבים" (זהו גם שם האוטוביוגרפיה שלו - "No Irish, No Blacks, No Dogs"). כשמצא את עצמו מסתובב בין הרגליים של ויויאן ווסטווד ומלקולם מקלרן בחנות הבגדים שלהם, SEX, הוא קיבל הצעה שלא יכול היה לסרב לה: להצטרף לסקס פיסטולס. ההצעה הזו הגיע ממקלרן עצמו, איש שמבחינתו כל חברי הפיסטולס היו לא יותר מבובות על חוט, ליידי גאגאיות שאפשר היה להלביש בבגדים מגניבים, לדחוף להם כלי נגינה לידיים ולחלוב כל לירה סטרלינג שהרוויחו (ספק אם סיד ווישס, לדוגמה, ידע מה ההבדל בין גיטרת בס לבנג'ו). ליידון לקח את תפקיד סולן הלהקה.

קח את הכסף וברח

לסכם את תקופתו בסקס פיסטולס בפסקה זה כמו להגיד שמיכאלנג'לו היה פרילאנסר שעבד בין היתר גם על הקפלה הסיסטינית, אבל ננסה: רוטן יצא מרוב הופעותיו כאשר הוא מדמם כפילה במחזור ודביק מקוקטייל סמיך של זיעה, יריקות ואלכוהול. מהלהיט הראשון שלהם, "God Save The Queen", יש לו מזכרת בדמות יד שמאל מעוותת וצלקת מתחת לעין. הוא סידר קריירה לסיד ווישס (ג'ון ריצ'י), חברו מבית הספר, ייצר מוזיקה מחוספסת ומהירה ופתח דלת לאמנים עם קול פחות-ממושלם (תחשבו פחות אלוויס פרסלי ויותר ג'וליאן קזבלנקס). 

מה שנשאר היום מהסקס פיסטולס, חוץ מהויכוח האינסופי של האם-הם-המציאו-את-הפאנק-או-לא וכמה שירים אלמותיים, הוא בעיקר סיפור רוקנ'רול מהאסכולה הישנה. פטנט רשום או לא, הפיסטולס עדיין נחשבים כאחת הלהקות המכוננות ביותר בהיסטוריית הז'אנר, ורוטן היה החלק הארטיסטי בה, זה שאסף חפצים ועזב שניה לפני ששקעה, יחד עם מלחמות האגו בחסות מקלרן ובעיות ההרואין תוצרת ווישס. הוא ידע שמה שהוא משתתף בו, בסופו של דבר, הוא בסך הכל "תרמית הרוקנ'רול הגדולה" (כשם המוקומנטרי שצולם על סצינת הפאנק הבריטית של 1977).

יחסים בינלאומיים

 ליידון הקים את PiL מיד אחרי עזיבתו את הפחסטולס. זה היה בימים שיחסי ציבור וניהול תדמית (Public Image) היו משהו שלא ממש מדברים עליו. רוטן, שכל הקריירה שלו יושבת על גב תדמיתו הציבורית, הפך בנקודה הזו לספין דוקטור של עצמו. מאז הקמתה של PiL, כל חברי הלהקה לדורותיה התחלפו פרט אליו. הלהקה זכתה להצלחה עם "Metal Box" וליידון המשיך להנפיק מוזיקה אקספירמנטית שמודעת לעצמה ואל קהל היעד שלה.

רק שבשלב הזה, איפשהו בתחילת שנות השמונים, ליידון הבין שהוא שני אנשים: ג'וני רוטן, המופרע, הפאנקיסט, זה שמגיע ממעמד הפועלים ומקבל ונותן מכות - וג'ון ליידון, הילד העני שרוצה יותר. ג'ון ליידון הוא המלקולם מקלרן של ג'וני רוטן. הוא זה שסוגר לעצמו דילים לפרסומות ותוכניות ריאליטי ובנשיונל ג'אוגרפיק. הוא זה שמביא את הלחם לוילה הסיציליאנית בה הוא גר בקליפורניה. ג'וני רוטן הוא רק זה שמגיע לעבודה - ורוטן הוא זה שיגיע אלינו: קצת שזוף בשביל בריטי, אבל עדיין: רעב, מתוסכל, אבוד, פאנקיסט. סקס פיסטול אמיתי.

>>> ליהי אלבז נפרדת ממלקולם מקלארן, אמרגן הפיסטולס שהלך לעולמו

>>> פאבליק אימאג' לימיטד, לסד סאונדסיסטם ולפטפילד יופיעו בישראל