ליגה לאומית

אני לא זוכר איפה בדיוק שמעתי את זה, אבל אומרים שהמילה הכי נפוצה בשירי רוק שנכתבו באנגלית היא "אני" (I). אם עד עכשיו הייתי סקפטי לגבי הקביעה הזאת, "High Violet", החדש של The National, הסיר ספק מלבי. אדרבא, גם אם עד עכשיו זה בכלל לא היה נכון, אזי החמישייה הברוקלינאית המוכשרת דאגה לתקן את המעוות.

בחדש, יותר מאי פעם, המלים של הסולן מאט ברינגר הן האלמנט הבולט ביותר במוזיקה של הנשיונל. ולא רק המלים, אלא גם האינטונציה והדגשים. ה"אני" של ברינגר הוא כבר יותר ממלה, הוא פרסונה, שמכילה מראש את: אני מניאק, אני מפחד, אני שבור לב, אני מהורהר. זה עובד יפה מאד לאורך רוב האלבום.

מה שעובד פחות יפה זה המוזיקה עצמה. כמה מהלחנים דווקא מצוינים, מאוד קליטים וממכרים, אבל כמה בחירות לא משהו שהנשיונל עשו באלבום הזה - בין אם זו העובדה שהכלים רק מלווים ואף פעם לא מובילים, יותר מדי חזרות על פזמונים או הריכוך של הסאונד, ככל הנראה כדי שיהיה יותר נגיש (ואין סיבה, הם תמיד היו נורא נגישים) – החלישו לא מעט שירים שהיו יכולים להיות הרבה יותר טובים, כמו למשל הסינגל "Bloodbuzz Ohio”, שהפזמון החלש שלו לא סוחב ולא מספק את חלופה אנרגטית או מרגשת למונוטוניות של הבתים - מהלך שהם דווקא יודעים לעשות טוב מאוד.

מאט ברינגר, דאונר עם סטייל

דוגמה טובה לכך זה “Runaway”, אחד השירים הטובים באלבום, שכולל את השורה המעולה “We've got another thing coming undone” (ייתכן שצריך לשמוע את ההגשה המדויקת בשביל שהיא תעבוד). כמו רוב השירים שלהם, גם זה נפתח לאט, עם קול המדכדך של ברינגר, שיכול לגרום גם לאספקה חינם של גלידה לכל החיים להישמע כמו עיקול על החשבון בבנק. אבל אחרי שתי דקות משהו בקול שלו נשבר, עולה גבוה ומרחיב את המנעד של השיר. לא רק פטליזם מתחכם, אלא משהו שביר וחשוף.

הבעיה, כאמור, היא שביותר מדי שירים הרגע הזה לא מגיע. למעשה, בלי "Runaway” ועוד שלושה שירים חזקים (“Sorrow” שלוקח את עצמו קצת ברצינות מדי אבל עדיין נשמע טוב, “Anyone's Ghost” הקצבי ו-”Conversation 16”, אולי השיר היחיד באלבום שאשכרה יש לו לחן לכל אורכו), “High Violet” היה אלבום משעמם נורא.

קצת פחות איפוק מנוכר, משהו שהנשיונל כבר הוכיחו שהם יכולים לעשות (באלבום "Alligator" שהיה שיא היצירה שלהם בעיני), היה עושה לאלבום הזה פלאים. ועדיין, יש ב-”High Violet” רגעים טובים ואפילו מצוינים, אבל הם הולכים לאיבוד בהפקה אחידה מדי.