אוף וייט
שבוע של גילויים: ג'ק וייט נשוי ואשתו עושה מוזיקה (מעצבנת), טווין סיסטר נותנים סשן מגניב והבחורה שחיממה את ג'פרי לואיס בישראל שווה בדיקה. המלצות מוזיקה מסל הכביסה של מיכל ישראלי
1. מתברר שג'ק וייט נשוי. אם אשתו לא היתה מוציאה אלבום, יתכן ומעולם לא הייתי מגלה את פרט הטריוויה זה, שכן וייט מצליח לשמור על חייו הפרטיים בחשאיות יחסית (למעט מערכת יחסים תמוהה עם רנה זלווגר, שאני מניחה שמעריציו מעדיפים להדחיק) ולהסית את הענין בו לעשיה המוזיקלית בלבד. נדמה לי שהקלטת אלבום היא הדרך היחידה של קארן אלסון לבלות זמן עם בן זוגה העסוק מאוד, אבל אי אפשר לייחס את מעברה מקריירת דוגמנות לקריירת סינגר/סונגרייטרית רק לזיווג מוצלח, שכן אלסון היתה בעברה חברה בלהקת קברט שביצעה קאברים ליד חומרים מקוריים. ובכל זאת, אחרי האזנה לאלבום הבכורה שלה, The Ghost Who Walks, אני בספק שג'ק וייט היה מוצא בה ענין תחת כובע המפיק, אם היא לא היתה חולקת עמו מיטה ושני ילדים (לג'ק וייט יש ילדים. איזה יום של גילויים).
הפרוייקטים שג'ק וייט היה מעורב בהם במהלך השנים מעולם לא היו קונצנזואליים לחלוטין. היו לו רגעי שיא, רגעי שפל וגם כמה רגעים בינוניים, אבל מעולם לא היתה סיטואציה בה הוא היה משעמם. המשפט הנוכחי היה אמור להציב מולו את בת זוגו ולהבהיר עד כמה היא דווקא כן משעממת, אבל לצערי ניקרתי קלות תוך כדי הכתיבה. כן, אני מאזינה לאלבום עכשיו. למעשה, הוא כל כך משעמם, סתמי ונטול כל סימן זיהוי של נגיעותיו של וייט, שאין טעם להוסיף מילים המבקרות אותו. לא מדובר באלבום גרוע, כלל לא, ויתכן שאנשים מסוימים אף ימצאו בו כמה רגעים יפים, אבל כאשר אי אפשר להגיד על אלבום אף מילה טובה ואף מילה רעה, זה הדבר הגרוע ביותר שאפשר לומר עליו.
2. אם עדיין לא יצא לכם להתקל באחת ההמלצות שלי על טווין סיסטר, זה זמן טוב להכיר אותם, הודות לאירוח שלהם אצל Daytrotter הנהדרים. הקונספט פשוט - בכל יום עולה לאתר הופעה של ארבעה שירים של הרכבים מוכרים יותר ופחות, וניתן להאזין או להוריד את הקטעים, הכל לגמרי בחינם. האירוח של טווין סיסטר מוכיח סופית שהם אלטרנטיבה מושלמת למי שלא מזדהה עם ההתלהבות הקולקטיבית מהאלבום האחרון של ביץ' האוס. אירוח נוסף באתר השבוע ששווה האזנה הוא זה של The Kissaway Trail הדנים המצוינים, למרות שהקונספט הצנוע הפקתית מחמיא להם פחות מאשר לטווין סיסטר.
3. את Kowalski גיליתי לראשונה דרך Two Door Cinema Club, שממליצים עליהם באדיקות, ספק מתוך חיבה למוזיקה שלהם, ספק מתוך סולידריות לחבריהם לאותה העיר באירלנד. לקחה לי בדיוק שניה להתאהב בסינגל הראשון והקליט שלהם, "Get Back", ועכשיו הם מוציאים EP חדש שניתן להאזנה מלאה או להורדה בתשלום בעמוד הבאנדקמפ שלהם. לצערי, שאר השירים אינם עומדים בסטנדרטים של אותו סינגל מעולה (להוציא אולי את I.D.O). למי שמעדיף קצת אתגר מוזיקלי, הם עלולים להיות נעימים מדי, אבל את אוהבי הפופ-מלודי-מופק-היטב הם בהחלט יספקו.
4. האטרקציה של השבוע האחרון היתה ללא ספק סיבוב ההופעות הקטן של ג'פרי לואיס, שצ'יפר גם בהופעה חינמית וספונטנית בתל אביב ערב אחרי ההופעה הרשמית. על לואיס נכתב די והותר, אבל הודות לביקורו בארץ נחשפתי ללייל ארד, שחיממה אותו. ארד היא בת לישראלים שגדלה וחיה בלונדון, ובהתאם, בין שיר לשיר היא זגזגה בין אנגלית לעברית מהוססת. קשה לי להאמין שהגברים שהיו בקהל באותו לילה חוו את אותה החוויה כמוני, שכן הזהות המגדרית של ארד היא חלק בלתי נפרד מדמותה המוזיקלית. שלא כמו יוצרות נשיות רבות אחרות, ארד לא מתעקשת לשבת על משבצת הבחורה הכוחנית שמוכיחה שהיא יכולה לשחק במגרש של גברים, אלא מאמצת ומחבקת את הצד הרך והפלרטטני ומתרגמת אותו לשירים משמחים במיוחד. ברפרטואר שלה, שנע בין אנטי פולק לפופ קברטי, ארד נוגעת בנושאים אוניברסליים קלילים יותר ופחות, החל משאלות של זהות עצמית, דרך חוויות דייטינג עם גברים מארצות זרות (יש גם ישראלי, והוא מסרב לשים קונדום) ועד חוסר הבנה של מהות האינטרנט. השירים אפקטיביים פחות בהאזנה מאשר בהופעה חיה, שם השילוב עם אישיותה של ארד הותיר אותי עם שרירי לחיים כואבים, ולכן מומלץ לנסות לתפוס אותה בלייב, בהנחה שתשוב לבקר בארץ לאחר צאת אלבום הבכורה שלה בהמשך השנה.