סולד אאוט
מה שיכריע בין ריהאנה לביונסה זה מי מהן תתגלה כראויה לשאת את הכתר הישן של מלכות הסול לדורותיהן. מבחינת עמית קלינג זה לא נגמר עד שהגברת השחורה לא שרה
"The only thing that's on my mind” שרה ריהאנה בפזמון של "Run This Town”, אחד הסינגלים מהאלבום האחרון של ג'יי-זי, “The Blueprint III” (יצא ב-2009), “is who's gonna run this town”. אבל כשהיא שרה את זה, לפחות במקרה הזה, היא לא מתכוונת לעצמה. היא רק מלווה בקול שלה, מתארת עוד ניצחון צפוי של שון קארטר, אחד האנשים הכי חזקים בתעשיית המוזיקה כיום. שהוא, במקרה, גם נשוי למי שהיא אם לא יריבתה במציאות – אז לבטח בעיני הרבה מאד מהמעריצים – ביונסה.
להבדיל מג'יי-זי, ששלטונו בכיפה מובטח לו, ככל הנראה, לפחות לעוד כמה אלבומים, חלוקת העיר בין ביונסה לריהאנה מעורפלת בערך כמו מספר המדינות שיש כרגע במקום יוגוסלביה. אבל גם בצורך הזה בחלוקה יש משהו מאד אנכרוניסטי. אם לא סופרים דיסים בין ראפרים (שאגב, הולכים ומצטמצמים משנה לשנה) יריבויות בין להקות או אמנים הן עניין ששייך לעבר. תעשיית המוזיקה העכשווית כבר לא פועלת במתכונת הזאת, של "אין מקום לשנינו בעיר הזאת", שנדמה ששמורה עכשיו לקוריוזים כמו האיבה בין הדאנדי וורהולס ל-Brian Jonestown Massacre, שתועדה היטב בסרט "DiG!”.
אין צורך לריב
אז בעצם, אם באמת ישנה יריבות בין ביונסה לריהאנה – היא לא מתרחשת בשום מקום חשוב. אפשר לשמור אותה לילדות בנות 12 שמחפשות לריב בכוח, או לטבלואידים בימים משעממים במיוחד. אבל אם אנחנו לא טבלואיד, אבל כן משעמם לנו ואנחנו רוצים להציב אחת מול השנייה – עולה על דעתי רק דרך מעניינת אחת לעשות, והיא לשאול מי מהן תשמש, בקאנון של המוזיקה השחורה לדורותיה, בתור הנציגה הגדולה של הפופ-סול של התקופה הזו?
בטח יש הרבה טהרנים שלא יסכימו על קו המורשת המשותפת שאשרטט, אבל אם מותחים איזשהו קו מבילי הולידיי ונינה סימון אל ארת'ה פרנקלין ואז אל דיאנה רוס, בכלל לא בטוח אם התחנה הבאה של העיפרון צריכה להסתיים במישהי משתיהן. אין בהן לא את הטרגדיות של הולידיי וסימון, לא את ההתרסה והעוז של פרנקלין, ואולי, אם כבר, אז משהו מהפ'אנקיות של רוס מבצבץ דווקא בסינגל האחרון והמבריק של ביונסה, “Why Don't You Love Me”. למרות שזה שהלחן שלו די גנוב מ"You Just Keep Me Hanging On” של הסופרימס קצת מוציא מזה את הטעם.
הבעיה היא שגם ביונסה וגם ריהאנה הן במידה מסוימת דיוות מוכנות מראש. הקריירה של ריהאנה המריאה מהר מאד דרך דף ג'אם (לייבל שנוהל ע"י ג'יי-זי בתקופה בה ריהאנה הוחתמה), והדרך של ביונסה נסללה באמצעות תחילת קריירה נוחה בדסטיני'ז צ'יילד – מקום טוב לעשות בו טעויות אמנותיות מהסוג שאפשר ללמוד מהן, רק בשביל שאפשר יהיה אחר כך לעשות דברים מושקעים יותר כשהיא כבר חתומה עליהם בשמה.
עבודת שורשים
באיזשהו מקום נדמה שיורשת לסול פשוט לא יכולה לצמוח מתוך סצינת המוזיקה השחורה העכשווית בארה"ב. כשזו נמצאת במרכז התעשייה כמוקד כוח כלכלי ואמנותי בו בזמן, קשה מאד לראות איך יכול להתהוות כאן המשך לנשק המהפכה הרך בהיסטוריה שהיו הסול והמוטאון ובמובן מסוים גם הדיסקו. לכן הדחף הוא אולי להעיף מבט דווקא לסצינת הסול הבריטית. אבל הדומיננטיות המוגזמת של מארק רונסון בה כמפיק (אגב, גם הוא לקח חתיכה מ-"You Just Keep Me Hanging On" לסוף הקאבר שלו ל-"Stop Me If You Think You've Heard This One Before", אבל הוא לפחות החזיר אחרי השימוש) וכמקור השפעה מעט מרחיק את מרכז הכובד מיוצרות אינדיבידואליות (מצטער, איימי), וגם מה שבגישה שלה למוזיקה יש משהו מאד אנכרוניסטי, ואנחנו מדברים על הצעד הבא.
ריהאנה היא יוצרת פופ. במובן האבסולוטי, הקלאסי, הנמוך של המילה. היא מאד מפוקסת, יש לה סגנון אחיד. לא ימינה ולא שמאלה, היא כבר מצאה, ומכאן המטרה שלה היא רק לייצר את הלהיט הבא, עם הפזמון הקליט הבא. גם ביונסה היא חלק מתעשיית פופ, כמובן, אבל דווקא בכל ההתפזרויות המשונות שלה מפה לשם - עם האלטר-אגו שהמציאה לעצמה, "סאשה פירס", עם הקליפים המוזרים. ביונסה מחטטת בשורשים שלה כל הזמן, ואין הסבר אחר לעשייה המוזיקלית המוגזמת שלה (שלפעמים נגמרת בזוועתונים כמו השיר הצועני ההוא, איך שלא קראו לו). מוזיקלית, היא לחלוטין אובר דה טופ, מבולבלת מרוב מורשת. בגלל זה היא פתאום מוציאה סינגל אולדסקולי לגמרי בזמן שריהאנה הולכת על הכי בטוח שיש ומחדשת את "Wonderwall" של אואזיס בהופעות. אם יש שיר יותר פרווה מזה בעולם כולו, הביאו לי את ראשו על צלחת.
יש משהו כובש לחלוטין באופן שבו ביונסה מצטיירת כמישהי שלא ממש בטוחה מה היא רוצה לעשות. מתוקף מעמדה הציבורי, בגילה הצעיר (28), היא כבר אחת מהזמרות המוכרות בעולם, ולבטח אחת מהנשים השחורות הבולטות בתעשיית המוזיקה העכשווית. המעמד הזה דורש ממך להתעמת איתו, ואם שוכרים סוללה מספיק מיומנת של מפיקים, אפשר בעצם להפטר מהנטל הזה על הכתפיים ולתת להם לעשות את העבודה. אפשר להראות לא מזיע ולא מתאמץ. אבל ביונסה מזיעה. האלבומים שלה מתפקעים מהקונפליקט הפנימי הזה, תוך כדי נסיון, כן, להיות ראויה, להתאים, להתחבב. יש משהו מרגש באופן שבו היא מודעת למקום שלה, ובו זמנית מנסה גם להפוך אותו לשלה באמת - כלומר, לעצב אמירה משל עצמה בתוך כל זה.
אבל זהו דווקא החיבור שלה לשורשים שמבטיח לה את האופציה להפוך לזמרת פופ קלאסית, מהסוג שיוכלו לשיר בהשבעה של הנשיאה השחורה הראשונה ב-2050 (מה דעתך על זה, סאשה אובמה? רוצה את סאשה פירס ביום הגדול שלך?). בעוד שריהאנה מתוקתקת מכל הצדדים, ביונסה מרשה לעצמה לשאוף ולטעות. לכל ענקי הסול בשנות השבעים היה מתישהו את האלבום המוזר הזה שאנשים עדיין לא בטוחים לגביו (למרווין גיי היה את "Here, My Dear", לסטיבי וונדר את "Journey Through the Secret Life of Plants" - במקרה מדובר באלבומים האהובים עליי של שניהם). ביונסה אולי עדיין לא הוציאה את ה-"Here, My Dear" שלה, ואני בספק אם אי פעם יתפלק לה איזה "Songs in the Key of Life" - אבל היא מנסה, ועל כך אני פשוט לא יכול שלא לכבד אותה. גם כשנדמה לי שבסופו של דבר, דווקא דיאן רוס צדקה - "No one, no one gets the prize".