הג'ף העירום

ג'פרי לואיס הוא איש מצחיק עם שירים שהם, לרוב, מצחיקים גם כן. כלומר, גם כשהוא שר על הצדדים היותר רציניים של החיים – מה שמעסיק אותו מאד, באופן אישי, זה כל הרעיון של חלוף הזמן – הוא שר שורות כמו "It's like all the love I lose 'cause I could never fill the shoes” וחייב להמשיך אותן עם חיוך מנוסח למילים "but it's just because I have no feet”. השיער הדק החצי-ארוך, חצי-מקריח, האקוסטית – לואיס הוא אולי יהודי מברוקלין, אבל רק תלבישו אותו בחולצת כורה עצים משובצת ושימו אותו בחצר של איזו עיירה באלבמה – ולא הייתי מרגיש שמישהו עובד עליי. המהלך הנדיר הזה, שבו החוכמה שלו כל כך עצומה שהיא מונעת ממנו לחלוטין לקחת את עצמו ברצינות, משום מה לא מאפשר לי להפסיק לחשוב כמה בנוח היה מרגיש ג'פרי לואיס בסט של סדרת הקאלט "הרפתקאות פיט ופיט". אבל אלה כבר אסוציאציות פרטיות.

הנקודה היא כזו: הוא ואחיו ג'ק דחוסים יחד עם עוד איזה חמישים איש או משהו בחדרון הקטן של "האוגנדה”, ירושלים. הקהל הירושלמי המעצבן ככל הנראה אוהב אותו אבל מתבייש להראות את זה, כאילו היה בכתה ו'. לג'פרי זה לא מפריע. יש לו אקוסטית ושירים אדירים, לאחיו יש באס וקלידים מצחיקים, ונראה שהם ממש יודעים מה הם עושים ומה הם רוצים לעשות. בסופו של דבר ג'פרי לואיס הוא אחד מהיוצרים הבודדים כרגע שאפשר להגיד שיש להם "עולם": יש משהו מאד עקבי באופן שבו הוא מפרש את הסביבה והחיים שלו לאורך כבר ממש הרבה אלבומים (למרות שמתוכם רק איזה חמישה יצאו באופן מסודר ורשמי).

רם אוריון מקרין קומיקס

הסטליסט עצמו קצת מבאס אותי, אבל שוב, זה עניין אישי. הוא לא מנגן, למיטב זכרוני, אף שיר מהאלבום עם השם הארוך עד כאב, “It's The Ones Who Cracked That The Light Shines Through”. אין פה את "Arrow”, אין פה את "Back When I Was 4”, אין פה את "Williamsburg Will Oldham Horror” שאני כל כך אוהב. מה שכן יש פה זה הרבה שירים אדירים מהאלבום האחרון שלו, “Em Are I”, שבמפתיע נשמעים אפילו יותר נגישים כשרק ג'פרי וג'ק מנגנים אותם, בלי מעטפת להקת הרוק שבה הוא כרך את שיריו לראשונה באלבום הזה. ויש כל מיני שירים שאני לא מזהה, או שירים שאני לא בטוח שבכלל נכנסו לאלבומים.

אז מה? במקרה של לואיס זה לא משנה בכלל. השירים שלו כל כך קליטים, שלמרות שהוא בעצם זורק על כל שיר כמות אדירה של מילים (והדיקציה המצוינת שלו עוזרת) – הטקסטים שלו קלים להבנה (אבל לא להפנמה) כבר על השמיעה הראשונה. לואיס הוא אדם פורה עד כדי טירוף – הוא גם כותב את כל השירים האלה, הוא גם מנגן עם אנשים אחרים, והוא גם עושה המון קומיקס. אחד מאלה, שמספר את סיפורו של הצ'יף האינדיאני סיטינג בול, הוא מקרין על מסך שמאחוריו באמצעות מתנדב אקראי מהקהל – אגב, רם אוריון. ג'פרי, כמובן, לא הבין למה כולם צוחקים. את השני הוא פשוט מציג לקהל מדפים בעודו עומד על כיסא ומדקלם סיפור בלשי סהרורי במיוחד. ככה הוא מסיים את ההופעה, אגב, לא בהדרן.

הנקודה היא שג'פרי לואיס הוא לא רק מאד רגיש ומאד חכם, אלא הוא גם לא ממש דורש היכרות מוקדמת. יש במוזיקה שלו משהו מאד מסביר פנים, הרי היא עובדת על הנוסחה המוזיקלית הכי מוכרת מחמישים השנים האחרונות בערך – בחור עם גיטרה ושירים עם טקסטים חכמים כאלה. רק שרוב העוסקים בתחום היו יכולים רק לקוות להגיע לגבהים שאליהם לואיס מדלג ממש בקלות, ועוד צוחק על עצמו בדרך. לכו לראות את ג'פרי לואיס היום בחיפה, לכו לראות אותו מחר בתל אביב, זו פשוט ההופעה הכי טובה בעיר.

ג'פרי לואיס יופיע הערב (רביעי, 24.5) במרתף 10 בחיפה, ובחמישי 25.5 בלבונטין 7 בת"א

עמית קלינג: כל הכתבות / טוויטר