הרפיה מלאה

מטאליקה, הבנתי אתמול בערב, הם הקראוד פליזרים האולטימטיביים. וזה אולי קצת עצוב, כי אלה ארבעה אנשים שחיים בעיקר על חומרים שהוקלטו בשנות התשעים, אבל עדיין יושבים ומקליטים אלבומים בתקווה שמישהו יקשיב להם ויאהב אותם. אבל זה לא משנה, כי מטאליקה הם לא החומרים החדשים. הם בטח שלא הבסיסט החדש שנראה כמו פליט קאסטינג ניצבים לסדרת הכלא "אוז". והם גם לא, או לפחות כבר לא, יוצרים שצריך למדוד אותם באמות המידה הרגילות של ביקורת, אלא בזיעה ובידיים מונפות לאוויר, כי המדד היחיד הוא עד כמה הקהל רוצה לראות את מטאליקה מבצעים את השירים שהוא אוהב ועד כמה הם מסוגלים לעמוד במשימה.

לכן, יש כמה דברים שאפשר לומר בוודאות לגבי ההופעה שלהם באצטדיון רמת גן, בלי קשר לדעה הפרטית שלי או של מבקר אחר, ויסלחו לי חברי למקצוע: הקהל אוהב את מטאליקה, מטאליקה אוהבים את הקהל שלהם והם יודעים מה הוא רוצה. רק תשאלו את אחד מאלפי האנשים שיצאו מההופעה עם חיוך ענק על הפנים ומראה כללי של תשישות עמוקה מהולה באנרגיה פוסט-אקסטטית. תשאלו גם את הסולן ג'יימס האטפילד, שבמשך כל ההופעה חילץ מהקהל מחמאות ושאגות. לקראת ההדרן, כשכולם צעקו We Want More, האטפילד תיקן אותם: You Need More. נראה לי שהוא דיבר גם על עצמו.

פאדיחת הסאונד הגדולה

אז כן, אין תירוץ לכך שבהפקה בסדר גודל כזה יש פשלות סאונד כל כך גדולות (הרמקולים הפסיקו לעבוד כמה פעמים במהלך ההופעה), אבל הביצועים המהודקים של חברי הלהקה, כמעט אחד-לאחד כמו באלבומים (כולל מסוקים ויריות בפתיח של One), השכיחו עד סוף ההופעה את רוב התסכול מהתקלות. אבל אולי לא למי ששילם כמעט 1,000 שקל.

מצד שני, דווקא לאלו שהיו יכולים להרשות לעצמם את הכרטיסים היקרים יותר היה סיכוי יותר טוב לצאת משם בתחושה טובה. את מה שראו מהיציעים המרוחקים - מסכי ענק ודמויות בגודל של אנשי לגו - היה אפשר לראות גם ביוטיוב או בדי.וי.די. זה שאומרים לך שמישהו נוכח באותו חלל איתך לאו דווקא הופך את זה לנכון, בטח שלא למרגש.

בחזרה לגיל 16

ובכל זאת, אני בטוח שגם רוב מי שצפו בהופעה במשקפות התרגשו, פשוט כי מטאליקה נתנו לקהל שלהם את מה שהוא רצה, והוא הגיב בהתאם בהתלהבות. בין אם זה בהפקה האצטדיונית הבומבסטית - כולל זיקוקים, במה דו-מפלסית, מסכים שמביישים בגודלם את "יס פלאנט" הצמוד ופירוטכניקה מרשימה – ובין אם זה בהרכב השירים המושלם, שכלל כמעט את כל קלאסיקות החובה ("Fade to Black", "Master of Puppets" ו"Seek and Destroy", כרשימה חלקית לחלוטין) לצד כמה שירים חדשים לא רעים אבל גם לא מרשימים.

כשהם ניגנו את "Master of Puppets", השיר הכי טוב שלהם לדעתי, אפילו אני, שהפסקתי להקשיב להם בגיל 16 וזנחתי את המטאל לחלוטין בגיל 18, דפקתי את הראש בקיר דמיוני ונופפתי ידיים באוויר. למטאליקה ולקהל אני, כמובן, לא משנה. היה להם אחד את השני לאורך כל הדרך וזה לא היה יכול להיגמר טוב יותר.

מטאליקה, איצטדיון רמת גן, 22.5.2010

>>> מטאליקה בישראל: סיקור מלא של ביקור ענקית המטאל