עליה לצורך נפילה

לפני שנתיים בערך הגעתי לבולטון. בדיעבד, לא ההחלטה המוצלחת בחיי. לבולטון יש מוניטין של עיר שמייצרת את האידיוטים הכי גדולים באנגליה. מצד שני, אומרים גם שהמקומיים הם האנשים הנחמדים ביותר בממלכה. מההתרשמות שלי, הסעיף הראשון מדויק, השני בעייתי. הגעתי לשם במיוחד ממנצ'סטר כדי לראות הופעה של The Fall, להקתו האגדית של מארק אי. סמית', המשורר והנביא הניהיליסטי-אפוקליפטי של הפאנק הבריטי. בלי ספק, מקום טוב להתחכך בילידים.

יצאתי מההופעה עם שתי מסקנות. הראשונה: המקומיים, לפחות אלו מביניהם שחשבו שהבטן שלי זה אחלה מקום להניח בו את המרפקים שלהם, רחוקים מלהיות האנשים הנחמדים ביותר באנגליה. השנייה: מארק אי. סמית' לקה בדמנציה, אבל לא פלא שאף אחד לא שם לב.

זה מתבקש – כבר שנים שהוא ממלמל טקסטים קשים לפענוח בגניחה הייחודית שלו על רקע פוסט-פאנק רפטטיבי ועמוס באס, ופשוט מתישהו לאורך הדרך הוא איבד את זה, רק שאי אפשר היה לדעת. תשאלו את המקומיים (הטיפשים, כידוע לכל) ששתו כל רגע בעיניים גדולות, אפילו שאת הדקות הספורות שבהן סמית' היה על הבמה הוא העביר בכחכוח רבעי משפטים רופסים - ומיהר להיעלם שוב. מבחינם סמית' גאון, אבל זה כי הם לא עשו אחד ועוד אחד: אנשים עם דמנציה נוטים למלמל משפטים לא נהירים, הם פשוט לרוב לא עושים את זה בליווי להקה. ואחרי עשרות אלבומים שבהם הוא עושה את אותו דבר שהקנה לו שבחים מלכתחילה, קשה לעצור ולומר "רגע, אולי הוא שיכור משוגע, ולא גאון מטורף?"

ממלמל לעצמו

זה אולי קצת אכזרי, במיוחד מכיוון שהאלבום החדש של דה פול, “Your Future Our Clutter”, הוא אחד הטובים ביותר שלהם מזה חצי עשור. אבל זה לא משנה את העובדה שהאיש הזה, שלאורך השנים הצליח להפיק עשרים מנות שונות לחלוטין מאותה רשימת מרכיבים, ממחזר בחמש השנים האחרונות רעיונות ישנים ומוציא אלבומים שלא שווים את המאמץ – לא של מעריצים ותיקים ולא של מי שמעולם לא שמע את דה פול.

אז למרות שהחדש נשמע טוב כמעט לכל אורכו, אין בו משהו שאי אפשר למצוא בגרסה חיונית יותר בקטלוג העבר של הלהקה. “Y.F.O.C. Slippy Floor” הוא נאום של שבע דקות על רקע בס מונוטוני עם צליל מתכתי כבד, שנשמע טוב, אבל לא יותר טוב מעשרות הפעמים האחרות שבהן סמית' השתמש בנוסחה.

“Hot Cake” ו-”Funnel of Love”, שני השירים הכי אנרגטיים באלבום, גם הם בסך הכל רק עוד מאותו הדבר: דה פול גנרי – סמית' כועס והלהקה מנגנת את אותו מהלך שוב ושוב. או שסמית' ממשיך לדבוק בגישה המוצהרת שלו - "Repetition, repetition, repetition" - אחרי כל השנים האלה, או שיש לו אלצהיימר והוא חושב שבכל פעם הוא ממציא את הקטע הזה מחדש. מי שמרגיש שהוא הנכד של סמית', מוטב שיכבד אותו בביקור גם בבית האבות. לקרובי משפחה רחוקים יותר עדיף להסתכל על התמונות שלו ממתי שהוא היה צעיר.

The Fall - "Your Future Our Clutter" / Domino Records