עיניים גדולות

לפני הכל דרוש פה הסבר, משהו בין גילוי נאות לניסיון נטול בושה לקטיפת קרדיט או טפיחה עצמית על השכם: לפני בערך שלוש שנים אנוכי ומועדון הלבונטין 7 הבאנו את פרוג אייז לשתי הופעות בישראל.

הסיבה שבגללה פעלתי להביא את הרביעייה הקנדית המוכשרת הזו – ולא, נניח, כל רביעייה קנדית מוכשרת אחרת, ויש הרבה כאלה – היא שפרוג אייז היא להקה ייחודית, כמעט חד-פעמית. בעיניי, היא אחת הלהקות היחידות שעונות באמת ובתמים להגדרה "מאתגרת". לא חסרות להקות שעושות מוזיקה סבוכה ולא קונבנציונלית שמקשה על האוזן. אי אפשר לזרוק קופסת אפקט דיסטורשן בקנדה בלי לפגוע בטעות באחת מהן. מה שחסר זה מוזיקה שמצדיקה את המאמץ, שהופכת אותו ממחסום, מציפוי קוסמטי שהתרומה שלו לתוצאה הסופית מוטלת בספק, לאתגר.

שב, תקשיב. לא הלך לך? תקשיב שוב. מבעד להר געש של גיטרות, מפל קלידים ומפולת תופים מבצבץ רגע מזכך. מכאן והלאה המאמץ הופך בהדרגה להנאה, כמו אדם שמחליט לעשות כושר. בפעמים הראשונות הוא חוזר מותש, מתוסכל. אבל אחרי כמה זמן, כשהגוף מתחסן, כשהמאמץ מתחיל להשתלם, הוא מכור.

תקשיבו ל-”Bushels”, אפוס מופתי של תשע דקות מהאלבום הקודם של פרוג אייז, “Tears of the Valedictorian”. תשמעו אותו מספיק פעמים ויתחשק לכם לבכות. קרי מרסר, הסולן, קורע לעצמו את הגרון והריאות. הגיטרה שלו עושה את הדבר היחיד שהיא יודעת לעשות, להיות גיטרה במיטבה: משתוללת, צווחת וחסרת שליטה למראית עין – אבל בעצם מתפתלת באלגנטיות, בטוחה בכל צעד.

לא נקודת פתיחה

אני כותב על האלבום הקודם של פרוג אייז כדי שתקשיבו לו לפני שאתם מקשיבים לאלבום החדש שלהם, “Paul's Tomb: A Triumph”, שהוא יותר מאמץ מאתגר, עם רגעים בודדים של תגמול על ההשקעה. ונדרשת הרבה השקעה. למשל, נדרשו לי בערך עשר האזנות עד שהצלחתי להבין מה בדיוק הולך ב-”Paul's Tomb” (שהוא גם הראשון בלייבל Dead Oceans, במקום הלייבל הקבוע שלהם, Absolutely Kosher).

הוא דווקא מתחיל מעולה. “A Flower in a Glove” מפגין את כל העוצמות של פרוג אייז: הצווחות המובהקות של מרסר, הרפתקאות של שתיים-שלוש גיטרות שרצות יד ביד בעיוורון, בלי לדעת לאן כל אחת מתקדמת, ורק מרוויחות מזה, קלידים שמרפדים את הכל בהיגיון מלודי ומלים שנעות על ציר פואטי גותי-מודרניסטי כבד.

הבעיה היא שמשם מרסר וחבריו ללהקה (שאחת מהן, המתופפת מלני קמפבל, היא אשתו, שלמדה תופים בשביל שתוכל לצאת לסיבובי הופעות עם בעלה) מאבדים פוקוס. השירים זולגים אחד לתוך השני, נטולי לחנים מובהקים שיבדלו אותם. הגיטרות רצות במעגלים ולא מתקדמות לשום מקום. כל העסק - פרט לשיר הראשון ולשניים הלפני אחרונים, “Lear in Love” ו-”Violent Psalms” המצוינים, שאשכרה נשמעים כמו שירים – חלול: נשמע כמו פרוג אייז מבחוץ, לפחות מבחינת כל הסממנים המוזיקליים, אבל בלי מספיק תוכן. וכשהבחוץ כל כך כבד, בלי שום דבר שיתמוך בו מבפנים, הוא קורס לתוך עצמו.

בעצם, הפסקה הראשונה היא לא גילוי נאות ולא האדרה עצמית (טוב, אולי קצת), זה ניסיון להזכיר לעצמי ולהגיד למי שקורא את זה: פרוג אייז היא להקה גדולה, אחת הטובות ביותר שקיימות כיום. אלבום אחד שהוא רק נחמד לא הולך לשנות את זה.