ארבעת המופלאים

בכל הביקורות שקראתי בינתיים על האלבום החדש של רוקפור, "העולם המופלא", מודגשת העובדה שזהו אלבומם הראשון בעברית מזה 15 שנים, כאילו זה מה שהופך אותו לאירוע. החרדה הישראלית מיוצרים שכותבים באנגלית תמיד נראתה לי תמוהה. כולנו מאזינים למוזיקה באנגלית, צופים בסרטים וסדרות באנגלית, ומתים על זה שמישהו משלנו מצליח בחו"ל. ובכל זאת, "נטשתי אותם כשהם עברו לאנגלית" הוא המשפט השכיח ביותר ששמעתי לגבי רוקפור, מחברים, מכרים או ממבקרים, כאילו המעבר לשפה אחרת פגם בצורה כלשהי במוזיקה.

ההקדמה הארוכה הזו נועדה להבהיר שבעיניי, אלבום חדש של רוקפור הוא אירוע, בין אם הוא בעברית, באנגלית או בשפת הסימנים. "העולם המופלא" יצא בלייבל אנובה בתחילת השבוע, ובפעם הראשונה מזה עשור זכיתי לחוות את החגיגיות של רכישת אלבום ביום יציאתו מבלי ששמעתי אותו לפני כן. גאד בלס דה אינטרנט, אבל שום דבר לא משתווה לתחושה של קריעת הניילון מאלבום חדש של להקה אהובה והציפיה הדרוכה לשמוע מה הם הכינו עבורי הפעם. השמיעה הראשונה היתה מהוססת, מגששת, זהירה. ניסיתי להתנקות מציפיות והשערות על מנת לא ליפול למלכודת ההשוואות, ולא הצלחתי להתמסר לאלבום בצורה מלאה. בשמיעה השניה, בדרך מתל אביב לירושלים, זה כבר קרה - נתתי למנת הרוקפור שלי להתפשט בורידים ולהשתלט עלי, וכרגיל, היא לא אכזבה.

הסאונד הייחודי של רוקפור הוא תוצאה של היכולת המרשימה שלהם לזגזג בין העבר לעתיד ולטשטש את הפינות החדות, כאילו מכרו את נשמתם לשטן בעבור מכונת זמן משוכללת במיוחד. בכך, הם מוכיחים את הטענה שכדי ליצור מוזיקה טובה לא מספיק להסתמך על כשרון, וצריך לעשות הרבה שיעורי בית. שלא כמו מוזיקאים אחרים, בעיקר כאלה הפועלים במיינסטרים הישראלי, רוקפור מכירים היטב את העבר וההווה של המוזיקה העולמית, ויודעים כיצד ללהטט בין מגוון ההשראות הרחב שלהם. הפסיכדליה וההדהודים הברורים של פינק פלויד עדיין מהווים נקודת מוצא עבורם, אבל מתוכם מגיחים מהלכים כל כך עכשוויים, כמו עשרים השניות באמצע של "מלאך" שמזכירים לי את בק תחת ידיו של דיינג'ר מאוס, או הפזמון של "מנת יתר" שמסתדר היטב עם טרנד הדיסקו המתקמבק.