בריטפופוליטיקה

השנה בה מפלגת הלייבור עלתה לשלטון, היתה גם השנה בה החלה הגסיסה של הבריטפופ. הז'אנר המוזיקלי נחלש, התפרק והתפצל לכיוונים שונים, וגם התנועה החברתית שנרקמה סביבו, החלה להפרם. אותה מפלגה שמאבדת השבוע את השלטון בבריטניה לאחר 13 שנים, היא זו שהתפתחה סביבה אחת הסצנות המוזיקליות המרגשות בתרבות הפופולרית, תוך כדי סימביוזה לא אופיינית בין כוכבי רוק מסוממים לפוליטיקאים מעונבים, כשהמטרה היא אחת - להעיף לכל הרוחות את המפלגה השמרנית המסואבת בראשותו של ג'ון מייג'ור ולהעביר את המושכות למישהו מרענן יותר, עד כמה שיכול להיות בריטי מעל גיל ארבעים שאינו איאן בראון.

באותו הזמן, טוני בלייר היה האלטרנטיבה היחידה. כשהבריטפופ צמח מהפרברים והערים המתועשות בתחילת שנות התשעים, היה זה מובן מאילו שהלהקות שהובילו אותו ירצו לתקן את מה שנשאר מהמערבולת המסויטת אליה נכנסה בריטניה ב-1979 עם עלייתם של השמרנים בראשותה של מרגרט תאצ'ר לשלטון - כלומר, יתמכו בלייבור. גל של פטריוטיזם תרבותי שטף את צעירי בריטניה, שרצו לתת תשובה משלהם לגראנג' שהגיע מארצות הברית והיה פופולרי ברחבי העולם, אבל לא באמת הצליח לדבר אל האנגלים שנהנו מהיסטוריה מוזיקלית מספיק מכובדת כדי לדעת שהם יכולים לעשות את זה טוב יותר. זו הייתה נקודת המוצא עבור להקות כמו בלר, אואזיס, פאלפ (שאחרי שנים של ניסיון, זכו להצלחה משמעותית רק באותה תקופה) וסוויד.

למרות היריבות המשוגעת בין אואזיס ובלר לאורך שנות השיא של הבריטפופ, מבחינה פוליטית הם היו מאוחדים למען מטרה אחת - לגרום לרוחות השינוי שנשבו באותה תקופה להעיף את האבק מעל דגל הממלכה המאוחדת. עם זאת, היו כאלה שלקחו את זה רחוק מדי ולא ידעו מתי לעשות את ההפרדה - נואל גלאגר לא היסס כשקיבל מטוני בלייר הזמנה להשתתף במסיבת נצחון במשכנו ברחוב דאונינג 10, זמן קצת לאחר שנבחר לראשות הממשלה במאי 1997. אחיו ליאם ודיימון אלברן מבלר סירבו להגיע לאירוע הראוותני וניצלו מהריקושטים שנואל חטף לאחר מכן, כשהוא שותה שמפניה עם ראש הממשלה, מה שהעיב על התדמית שנבנתה לו כאחד הגיבורים החדשים של מעמד הפועלים בבריטניה.

דאונר 10

מלבד הריבים הבלתי פוסקים בין האחים גלאגר וההתמכרות לסמים שדרדרה עוד יותר את היחסים בין השניים, היה זה המפגש של נואל עם בלייר שהיווה את אחד הסדקים באג'נדה של הבריטפופ, שמאוחר יותר התרחבו והביאו להתפרקות של הז'אנר כולו, כשהפך למוזיקה מעולה בלבד ואיבד את המסר (במרבית המקרים) - בין אם כי לא היה כבר במי להילחם, ובין אם כחלק מתהליך טבעי של התמסחרות שהביאה את האמנים שעמדו בחזית ליצירת תכנים רגועים יותר.

גם כשהזעם חלף ונשארה רק המוזיקה, הנצחון הגדול של 1997 עשה את שלו. לנואל גלאגר היו את כל הסיבות לעלות על במת עם גיטרה בצבעי דגל בריטניה, כשמקביל גם ג'רי האליוול מהספייס גירלז התהדרה בשמלות מיני בצבעי הדגל.

כך למשל, "Be Here Now", האלבום השלישי של אואזיס, שבר אמנם שיאי מכירות וזכה לביקורות משבחות, אך הבועה הזו התפוצצה תוך זמן קצר כשהמבקרים והמעריצים טענו שההייפ היה מוגזם ושמדובר בעצם באלבום שמסמל סופו של עידן. מספר חודשים לפני כן, גם בלר הוציאו את האלבום הסלף-טייטלד שלהם, שלא נהנה מהגישה הבועטת של קודמו, "Parklife", ובמקום זאת התבזבז על קריצות משונות להפקות לו-פיי ואינדי אמריקני.

איך להצליח באמריקה

האמריקניזציה של הרוק הבריטי, הפיכתו לכמעט פופ טהור עם פריצתן של להקות כמו קולדפליי וסנואו פטרול, לא היתה רק תסמין שפגע בעולם המוזיקה, אלא משהו שהתבטא גם במדיניות החוץ של הממשלה בראשותו של טוני בלייר - ההתקרבות לארצות הברית, במיוחד לאחר אירועי ה-11 בספטמבר היתה הסימן המשמעותי ביותר לכך שהמוזיקה אמנם תהיה השופר של הקול השפוי, אבל כבר לא תוכל למנף אותו לכדי השפעה.

ב-15 בפברואר 2003, שבועות ספורים לפני פלישת בעלות הברית לעירק, דיימון אלברן השתתף בצעדה שהתנקזה להייד פארק. הוא נשא דברים בגנות המלחמה שעתידה היתה לפרוץ, אך ללא הואיל. באותו רגע הוא היה אחד מאותם אנשים שגילו כי איבדו את כוחם להשפיע, ושכל מה שנשאר לו זה רק לשכנע את המשוכנעים. בהמשך אותה שנה בלר חדלו מפעילות.

נראה שמלבד הבלחות בודדות (הפעם אחסוך בניימדרופינג), הרוק הבריטי איבד את היכולת (או הרצון?) למחות ולהשפיע. מבאס לחשוב על זה, אבל אפשר להתנחם בעובדה שהכח הזה הוא מלכתחילה אינו מובן מאילו, ולפעמים קשה להיות אושיית רוקנ'רול ולנהל אורח חיים חיים ניהליסטי, כשלתוך הלו"ז הזה צריך להכניס גם מאבקים אידיאולוגיים שונים שמוציאים את כל הכיף.

בשנה האחרונה בלר התאחדו למספר הופעות איחוד והקלטת סינגל אחד, ולא ברור אם יחזרו לפעילות שוטפת. בפרק הזמן הזה, אואזיס וסופרגראס הספיקו להתפרק, ובכך סגרו באופן סופי את השאלטר על מה שנשאר מסצנת הבריטפופ שדשדשה בעשור האחרון. אולי עכשיו, שובם של השמרנים לשלטון ייצור את המומנטום לצורך של רוק מחאתי - אם גרין דיי הצליחו לעשות את זה בארצות הברית עם "American Idiot" בימי שלטון בוש, אין סיבה שגם הסצנה הבריטית לא תחזיר את המחאה לרוקנ'רול בגל של רטרו - אם לא בסאונד, אז לפחות במסרים.

>>> אלכס פולונסקי: עוד כתבות / טוויטר

הנצחון הגדול של 1997 עשה את שלו. לנואל גלאגר היו את כל הסיבות לעלות על במת עם גיטרה בצבעי דגל בריטניה, כשמקביל גם ג'רי האליוול מהספייס גירלז התהדרה בשמלות מיני בצבעי הדגל