קדמת עדן
ההולד סטדי הם להקת הבארים האחרונה בעולם והאלבום החדש שלהם, "Heaven is Whenever", מרענן ומלא תקווה אבל גם מרגיש כמו הסוף. עמית קלינג מכבה את האור
אני חושב שזה האלבום האחרון של The Hold Steady. זהו, כאן, ב"Heaven is Whenever" זה נגמר. אחרי ארבעה תקליטים, מעולים ברובם, של סיפורים דחוסים על בארים מפוקפקים והלהקות המפוקפקות שמנגנות בהם (וההולד סטדי הם בהחלט אחת מהלהקות האלה), וכל מה שקורה ללהקות כאלה ובעיקר לבחורות שמעריצות אותן – האלבום הזה, החמישי, מרגיש כמו התעוררות מחלום עם קצב של סרט מתח/פעולה לתוך יומיום שגרתי הרבה יותר, אבל גם כזה שהחלל שמותירים בו כל מרדפי המכוניות האלה שנעלמו פתאום לשום מקום, יכול להיות מנוצל פתאום לאכסון של דברים חשובים כמו רגש.
אחרי שהאלבום האחרון של ההולד סטדי היה מפוצץ בקלידים ופסנתרים (מה שבדרך כלל עבד אבל לפעמים גם היה מעט מוגזם), הלהקה האדירה של קרייג פין – אחד מהכותבים הכי מוכשרים בביזנס בעשור האחרון – צריכה להתמודד עם זה שהקלידן המשופם והמשעשע שלהם, פרנץ ניקולאי (הוא טוען שזה השם האמיתי שלו) עזב לטובת פרויקטים אחרים. בגלל שהוא תמיד היה העוגן המלודי בתערובת הרוק הסבנטיזי (אך העדכני בו זמנית) שהם מנגנים מאז ומעולם פחות או יותר, ובגלל שהנוכחות ההולכת והמתגברת שלו מאלבום לאלבום היא זו שגרמה להם לעשות מוזיקה יותר ויותר קומוניקטיבית - “Heaven is Whenever” מאלץ אותם לקחת את המלודיה לגיטרות. התוצאה הסופית קצת לא אחידה, אבל מאד כנה ומשכנעת.
בסך הכל רוב האלבום טוב. אמנם, אפשר למצוא על מה להתלונן. קולות הרקע לפעמים מוגזמים. השיר הסוגר שלו, “A Slight Discomfort” הוא לא כל מה שהוא היה יכול להיות. גם רוב השירים האחרים מתעקשים לנוע איפשהו במחוז הטוב/טוב מאד. זה אחלה, זה לא בדיוק עוזר להמשיך להחזיק בבלעדיות על העמדה שהם כבשו כבר לפני כמה שנים טובות, מתישהו באזור האלבום השני והאדיר שלהם, “Separation Sunday” - להקת רוק חכמה מאד, שמצליחה להיות מודעת לעצמה, לכללי הז'אנר ולטיפוסים שמאכלסים אותו, מבלי להפוך את כל החבילה לטרחנית ומעצבנת. באלבום הזה יש כמה רגעים חדשים ומעניינים (נגיעות הקאנטרי בשיר הפתיחה, למשל), אבל רוב הזמן זה נשמע כאילו אחרי מירוץ מאד ארוך הם הגיעו לקו הסיום, ועכשיו הם מתנשפים. אני לא רוצה לכתוב את זה מחשש שזה באמת יקרה, אבל אני חייב: זה פשוט מרגיש כמו סוף הדרך.
זה לא האלבום הכי טוב של ההולד סטדי ואם הוא באמת יסתבר בתור הדבר האחרון שהם אמרו בעולם הזה זה יהיה סוג של אנטי-קליימקס ללהקה שהצליחה לקחת את הז'אנר הכי מאוס בעולם - רוק קלאסי - ולהפוך אותו לכלי הכי נכון לספר דרכו סיפור של דור שלם, כזה שגדל מאוחר מדי בשביל להנות מהאתוס של כוכב הרוק, אבל מספיק מוקדם בשביל להתפס בו - רק בשביל לגלות, בערך ברגע שבו הוא מגיע לגיל שבו מותר לקנות אלכוהול בבארים המפוקפקים האלה, לאף אחד כבר לא אכפת על מה הם חלמו כשהם היו ילדים.
ועדיין, אי אפשר להתעלם מהעובדה שבאלבום הזה יש, ממש במקרה, ורק עם שיר אחד שחוצץ ביניהם (ככה שבקושי אפשר לנשום), שניים מהשירים הכי יפים שלהם עד כה. “Barely Breathing” מרפרר בקלילות לאלבום הראשון, יש פסנתר הונקי-טונק נכון מאד, ויש סולו טרומבון מפתיע לגמרי. התחושה היא שההולד סטדי חוקרים סוף סוף מחוזות חדשים, גם אם בזהירות מסוימת – וזה יכול לסמן, כמו שאמרתי, או את סוף הלהקה או התחלה של פרק חדש בדיסקוגרפיה שלהם. והפרק הזה נראה לי די אופטימי. זה נחמד לראות את קרייג פין שמח, לשם שינוי. כמו חבר ותיק שיוצא סוף סוף מדכאון של שנים (באלבום הזה פין גם פולט כמה שורות מצחיקות במיוחד, כמו "You're a beautiful girl / and you're a pretty good waitress").
ויש גם את "We Can Get Together” שמהפזמון שלו האלבום לוקח את שמו. קרייג פין יושב עם בחורה שמשמיעה לו את "Heaven is a Truck” (מתוך האלבום השני והמופתי של פייבמנט) ואחר כך מדברת איתו על Husker Du, להקת ההרדקור המכוננת ממיניאפוליס – אותה עיר שממנה באים ההולד סטדי, אלא מה. ויש לה סינגל ש"מדבר על אהבה פשוטה וטהורה" לנגן לו עכשיו, אולי זה בעצם הסינגל הזה. הייתי רוצה להגיד שזה שיר על סיפור האהבה של קרייג פין עם הקהל שלו, ש"גן העדן הוא בכל זמן שבו אנחנו יכולים להיות ביחד, לשבת על הרצפה ולהאזין לתקליטים", אבל למה לי לשייך לעצמי בכזו גסות חלק ממשהו יפה שהוא כנראה פעם חלק עם מישהי? אני לא רוצה להפריע לו. כל מה שאני רוצה זה לשבת על הרצפה ולשמוע שירים באייפוד.
הייתי רוצה להגיד שזה שיר על סיפור האהבה של קרייג פין עם הקהל, ש"גן העדן הוא בכל מקום שבו אנחנו יכולים להיות ביחד, לשבת על הרצפה ולהאזין לתקליטים", אבל למה לי לשייך לעצמי משהו יפה שהוא חלק עם מישהי?