אירוח מפנק, ללא מין
האלבום החדש של הניו פורנוגרפרס, אלכס האגר חוזר עם EP שני, סינגל במתנה מאינטרפול ועוד המלצות מוזיקה מהמלון של מיכל ישראלי
פסקה חדשה
1. אני מחבבת את קנדה. צריך הרבה בטחון עצמי כדי לעמוד מול העלבונות המוטחים בה שוב ושוב על ידי שאר העולם ופשוט למשוך בכתפיים. כשחושבים על זה - מה אנחנו באמת יודעים על קנדה? את האינפורמציה שלנו אנחנו מקבלים בעיקר מהטלוויזיה האמריקאית, שלא מפסיקה להתנהג כאילו שכנתה הצפונית היא אקס מרושע שזרק אותה והתחתן עם אנג'לינה ג'ולי. אז נכון, בריאן אדאמס וסלין דיון הם סוג של פשעים נגד האנושות, אבל בואו לא נשכח שארה"ב נתנה לנו את ג'ון וקייט גוסלין, האחיות לבית קרדשיאן, והנורא מכל, הוא שאין לנקוב בשמו - ג'סטין ביבר (רק כתיבת השם גורמת לי להצטמרר). בקיצור, הידיים התרבותיות של כולנו אינן נקיות, ועדיף להתמקד בדברים הטובים שיש לה להציע לנו, כמו הניו פורנוגרפרס. במושגים של רוב האנשים, הניו פורנוגרפרס הם עוד להקה שמעולם לא שמעו עליה, אבל בעולם האינדי הם סופרגרופ דמוקרטית של שלושה סולנים - איי.סי. ניומן, ניקו קייס ודן בייאר. באלבום החדש עם השם חסר ההשראה, Together, הם מארחים עוד שמות משמעותיים כמו ויל שף (אוקרביל ריבר), אנני קלארק (סט. וינסנס) וזק קונדון (גאון. סליחה, ביירות).
פסקה חדשה
למרות שמוזיקה, בעיקר בשוליים, מעניינת יותר ככל שהיא מתוחכמת ונסיונית, הניו פורנוגרפרס מצטיינים דווקא בפשטות. אלבומם הקודם, Challengers, היה לא אחיד ולא כל כך ברור (למרות שיר הפתיחה המצוין), והאלבום הנוכחי מחזיר אותם למה שהם עושים הכי טוב - כשאינדי רוק פוגש פופ. לבקר אלבום כשהוא יוצא זו תמיד משימה בעייתית. מצד אחד, רושם ראשוני הוא חשוב, אך מצד שני, צריך מרחק של זמן כדי לדעת אם אלבום הוא טוב מספיק להשאר בזכרון ובשאפל לאורך זמן או ללכת לאיבוד בתיקיית המוזיקה. Together הוא אלבום מייצג לחלוטין של הניו פורנוגרפס, מה שאומר שמי שתמיד אהב אותם יחשוב שהוא נפלא, ומי שחושב שהם משעממים ימשיך להחזיק בדעתו. בתור מי שמתנדנדת בין שני הקטבים האלה, אני יכולה לסמן כמה שירים באלבום שסביר שיפציעו בדיג'יי סטס הפרטיים שאני עושה לעצמי בחדר השינה, אך גורלו כאלבום שלם לא ידוע. קצת כמו הקאסט של אבודים.
פסקה חדשה
2. Hungry, Hungry Ghost, הפרוייקט של אלכס האגר, כבר הוזכר כאן אחרי שהאגר קנה את לבי עם סירובו להכנע לשאלה "איך היית מגדיר את המוזיקה שלך?". כשכותבים על מוזיקה קשה להמנע מהגדרות, השוואות וסופרלטיבים, אבל כשעושים מוזיקה זו כמעט חובה. בימים אלה ניתן להוריד מאתר הבית EP חדש בשם I'm Giving Away My Kunst (כל שיר בנפרד. קצת מעיק, אבל שווה את הטרחה), ועכשיו, כשניתן להשוות בינו לבין ה-EP הקודם, Cycloptic Myopia, אפשר לומר שההתנערות מהגדרות ז'אנר מגובות גם מוזיקלית, שכן קשה למצוא קו ברור בין שניהם (חוץ משמות אדירים). לפעמים יש בי תקווה שהעתיד של תעשיית המוזיקה יתבסס על פורמט ה-EP, שאם משתמשים בו כמו שצריך, מאפשר לקבל את האג'נדה המוזיקלית של האמן בצורה מתומצתת ומגוונת ומשאיר המון טעם לעוד. ה-EP הראשון של Hungry, Hungry Ghost, למרות היותו מהנה, לא הצטיין במיוחד באף אחד מהקריטריונים האלה, אבל I'm Giving Away My Kunst כבר ממש עושה את העבודה, ומציג את האגר כדמות מורכבת ומעניינת להאזנה. סטיי טיונד.
פסקה חדשה
3. פיצ'פורק מלנקקים לשלוש הופעות להאזנה מלאה ב-NPR - אוון פאלט, הוט צ'יפ ו-The xx. אני לא חולקת את התלהבות שאר העולם מהאחרונים, ובתור להקה שסוד הקסם שלה הוא חוסר אנרגיה (חוסר חשק הוא החשק החדש, אמר איש חכם), הופעה חיה היא לא בדיוק המקום הטבעי עבורם. בכלליות, אני מעדיפה להאזין להופעות חיות שנכחתי בהן, כי ההקלטות מצליחות לעורר בי את התחושה שהיתה לי מול הבמה ומציתות זכרונות ויזואליים קטנים ולא משמעותיים שלא הייתי זוכרת אחרת. ובכל זאת, מכיוון שאין לדעת אם מישהו מהאמנים האלה יגיעו להופיע אצלנו (תרחיקו אותם מגיל סקוט-הרון, בבקשה), זו הזדמנות טובה לשמוע אותם בלייב, במיוחד את אוון פאלט המרתק. בעצם, אתם יודעים מה? תקליקו רק עליו. הוא אפילו מסיים עם קאבר מעט גימיקי אך מעניין למריה קארי.
פסקה חדשה
4. אין סיכוי להתחמק השבוע מלדבר על יציאתם של שלושה שירים חדשים ששייכים לשני אמנים ותיקים ולהרכב שמגדיר מחדש את המושג הייפ. אינטרפול הקונצנזואליים נותנים להורדה תמורת מייל את Lights, קטע של כמעט שש דקות שדורש סבלנות. הבניה האיטית שלו יכולה לשעמם ואפילו לעצבן אחרי מעט מדי שעות שינה, אבל אם אתם עירניים יותר וזועפים פחות ממני בבקרים, נסו אותו בעצמכם.
הסולן של בלוק פארטי, Kele, ויתר רשמית על שם משפחתו עבור אלבום סולו שיצא ביוני בשם The Boxer (קצת מקוריות, בבקשה) והסינגל הראשון Tenderoni נדרש, כצפוי, לסוגית היחסים עם להקת האם. אלבומי סולו של חברי הרכבים, במיוחד סולנים, אמורים לפנות לספק את מעריצי הלהקה המקורית, אך להיות שונים מספיק בכדי להצדיק פרידה זמנית ממנה לחקירת אופקים אחרים. זהו כמובן לא חוק ברזל, אך Tenderoni מצליח לעמוד בו - ההגשה המגניבה עד כדי קנאה של קלה מתלבשת בטבעיות כמעט מובנת מאליה על הפקת אלקטרו כבדה שעושה חשק לרקוד עם פרצוף רציני.
השיר האחרון שייך ל-Sleigh Bells, נער ונערת הפוסטר למה שתהילת אינטרנט יכולה לעשות למוזיקאים בימינו הפרה-פוסט מודרניים. Tell 'Em נשאר נאמן לאג'נדת הנויז-פופ לפנים של הצמד, אבל לצערי המקוריות שלהם כמעט ומתבטלת תחת משחקי מקצב שמזכירים קצת יותר מדי את M.I.A. אם אלבום הבכורה שלהם ימשיך בכיוון הזה, הם עלולים לאבד את הייחודיות שגרמה לעשרות מבקרי מוזיקה מזילי ריר להתעניין מהם בלכתחילה.