שלושה בטירה אחת

האלבום הראשון של Crystal Castles שינה בשבילי את כל ההסתכלות שלי על ז'אנר ה8-ביט – ז'אנר שסימן את עצמו כנישתי מעצם מהותו. המיזוג בין אווירת פאנק, כלים אלקטרוניים מיושנים עם צליל נוסטלגי (סינטיסייזרי 8-ביט, שאיתם נכתבו עשרות פסקולים למשחקי מחשב עתיקים – כל מי ששרף שעות מול Earthbound או סופר מריו בנינטנדו המקורי, מזמזם ממש עכשיו את מנגינות הנושא האלו), ואסתטיקה גיקית מעט (בכל זאת, נינטנדו), עד כה, הוכיח את עצמו באופן די חלקי. מובילי ז'אנר כמו HORSE the Band כמו גם סתם יוצרים מהתחום שאני מכיר רק כי ראיתי אותם מופיעים – Les Trucs, GOTO80 – בסך הכל, לא ממש הצליחו להשתחל מחוץ לתחום הדאחקה. ואז באו קריסטל קאסלס וירקו על כל מה שאני יודע.

מדובר כמובן בלהקה של חוכמולוגים (ליתר דיוק חוכמולוג וחוכמולוגית). זה בולט גם באופן השיקי והמודע לעצמו שבו הם מאזכרים משחקי מחשב קלאסיים (למרות שהיי, אני מודה שבאלבום הראשון, קצת התרגשתי להקשיב לשיר בשם "Crimewave”), וגם בהחלטה המעצבנת שלהם לקרוא גם לאלבום השני שלהם בשם הלהקה, כפי שעשו כבר באלבום הראשון ובאי.פי שקדם לו, דבר שתורם בעיקר לבלאגן באייטיונז/ווינאמפ של המאזינים. כיוון שהאי נוחות הזו נגרמה לי אך ורק כי לא היה יאה להם לעשות כמו לד זפלין ולקרוא לו "II” או משהו כזה, אז אני אעשה להם דווקא ואתייחס אליו בשארית הטקסט בשם הזה בדיוק.

השירים המוצלחים כאן – נגיד, “Intimate” האדיר, “Vietnam” או "Year of Silence” - הם אלה שנשמעים, נו, כמו האלבום הקודם. וגם האחרים הם לא באמת גרועים, אבל ההתקדמות המוזיקלית כאן נעשתה לרוחב ולא לעומק, ובמקרה הזה זה מסתמן כבזבוז. השיעורים שכבר נלמדו על ידי להקות קודמות בטריטוריות החדשות שנחקרות כאן לא באמת מיושמים וקריסטל קאסלס חוזרים על טעויות של אחרים, בזמן שהם היו יכולים להתמקצע ולהפוך למלכים האמיתיים של ה8-ביט.