הדוד מאמריקה

אלבומו החדש של דייויד ברוזה נולד בחברות עם זמר הקאנטרי-פולק האמריקני טאונס ואן זאנט. הזמר, שנפטר לפני כ-12 שנה, ביקש ששירים שכתב ונמצאו בקופסת נעליים, יועברו לברוזה לאחר מותו. ברוזה הלחין ועיבד את השירים, וכעת הוא מוציא את האלבום “Night Town”, כולו באנגלית, המופץ בישראל ובעולם.

לטקסטים של זאנט טעם של ארצות הברית הישנה, הם מתארים בחושניות סיפורי מסע, אהבות, פרידות, נאמנות ונטישה. ברוזה העניק לשירים עיבודי קאנטרי-פולק, עם נגיעות בלוז וסול. מדובר באלבום נעים להאזנה והלחנים שיצר ברוזה מוצלחים, אבל למרות שהאלבום עשוי היטב, קשה להתרגש ממנו ועולה ממנו תחושה ששיריו של זאנט יכלו לקבל פרשנות קולעת אפילו יותר.

השימוש בטקסטים שכתב יוצר אחר ועטיפתם בסגנון השייך לתרבות אחרת ולזמן אחר הופך את “Night Town” לאלבום מחווה. כזה שנוגע בצורה מכובדת ביצירתו של אמן אחר, אך לא מצליח לספק להם פרשנות חדשנית, או אמירה רלוונטית למקום ולזמן שבהם נוצר. באלבומים קודמים, שהבולט בהם הוא "האשה שאיתי", הצליח ברוזה לתרגם יצירות מתרבות זרה לתרבות הישראלית ולזמן בו נוצרה. אלבומו החדש לא מצליח לעמוד באותן משימות. האזנה לאלבום מעניקה תחושה דומה לזו שעולה מהתבוננות במבנה משוחזר – כזה המתחקה בצורה מוצלחת אחר העבר, אך לא משתלב או מלמד על סביבתו הנוכחית.

איפה הדיוויד?

ברוזה לא הוסיף לטקסטים, לעיבודים או ללחנים – נגיעות עכשוויות או ישראליות. לכן, למרות שאפשר למצוא באלבום רגעים נוגעים או תכנים אישיים מעוררי הזדהות, קשה מאד לחוש חיבור לסגנון או לנימה בהם הוא עושה שימוש. בעוד שנגיעתו של ברוזה בעולם המוזיקה הספרדי באלבומו הקודם, הייתה נועזת וחיה, באלבום הזה הוא הולך, במידה מסוימת, על בטוח. הוא נעזר בלחנים מתקתקים ובעיבודים ובהפקה מלטפים. לא פעם מתקבלת תחושה, שאלו מרככים את תכני הקאנטרי המחוספסים בצורה שאינה מוציאה מהם את המיטב. שימוש בצבעים מלוכלכים היה עשוי להוסיף פרשנות מעניינת והולמת יותר לשיריו של זאנט.

קשה שלא להבחין בחיבור העמוק של ברוזה לשירים שכתב חברו, וההתרגשות שבשירתו בולטת לאוזן. עם זאת, כשעוצמות הרגש שבשירתו של ברוזה גוברות, עולה תחושה שהפאתוס שבשירתו אינו לגמרי מתאים לסגנון שבחר לבצע ולמלות השירים של חברו. קאנטרי מתמקד ביצירה ארצית, פשוטה – והשירה עמוסת הרגש של ברוזה, לא תמיד הולמת משתלבת בו.

בעשור האחרון מתמקד ברוזה בעיקר ביצירה שאינה עברית. שמונה שנים חלפו מאז הוציא ברוזה אלבום חדש שהתמקד בטקסטים מקוריים בעברית ("זה הכל או כלום", 2002) מאז הוא הוציא את "פרקינג קומפלטו", שהכיל בעיקר שירים בספרדית ושווק בספרד ובארגנטינה, ובשנה שעברה שחרר הקלטות מהמופע שהוא מבצע כבר שנים בזריחה במצדה. באלבום החדש ממשיך ברוזה להתרחק מהקהל המקומי. למרות שהאלבום נשמע טוב, הוא מתקשה לרתק ואינו רלוונטי במיוחד לישראל או לזמן שבו נוצר. למאזינים ישראליים יהיה מעניין יותר לשמוע מוזיקה שיצור ברוזה בצבעים עדכניים ומקומיים יותר, ושתעסוק בנושאים הקשורים בחייו בישראל.