משחקי שעשוע

זה קצת מוזר, להיות להקה בתוך קליפ. מעמד משונה, שמשהו בו כאילו גוזר אי נוחות על המשתתף. בפופ המיינסטרימי מנסים להסוות את זה. כל הכוכבניות האלה שרוקדות בעירום חלקי, כאילו הן זוכרות את הכוריאוגרפיה בעצמות. להקות שמגיעות מהשוליים הרבה פעמים מתבלבלות במצב הזה. פרנק בלאק מהפיקסיז, למשל, מתעב קליפים, ותמיד התנגד לדרישות הלייבל שלו לצלם כאלו לשירים שלהם. במיוחד הוא שנא לעשות עם השפתיים.

מחפשים את הקצה

אולי בגלל זה בכל שנה יש יותר ויותר קליפים שבהם הלהקות לא מופיעות בכלל. הפתרונות מגוונים – אנימציה, שחקנים, סתם רצפי תמונות אסוציאציטיביים, או צילומים מהופעות (שזה עניין שונה לגמרי) – אבל נדמה שחוץ מכמה להקות בודדות שבאמת אוהבות את הפורמט הזה, רבים עושים אותו "כי צריך".

במקרה של הקליפ ל-"Drunk Girls", סינגל החדש של LCD Soundsystem, הפרויקט של המפיק המבריק ג'יימס מרפי (איש הלייבל DFA), העניין עוד יותר מסובך. אני קצת מרמה כאן – כבר שמעתי את האלבום במלואו, למרות שהוא יצא רק בעוד כחודש. לכן אני יכול להגיד שהשיר הזה תקוע בתוך האלבום באופן כמעט מלאכותי. זה לא דבר רע, כי בהקשר הרחב יותר, המלאכותיות הזאת של השיר מצדיקה לגמרי את הנוכחות שלו שם. כאילו מישהו מקשקש על הכתוביות שלו ברגע האחרון, - “ובתפקיד הסינגל – דראנק גירלס". כשמספר שירים לאחר זה (היחידי שאורכו שם נופל משש דקות) ג'יימס מרפי מסנן בספק עצב, ספק התרסה - “You wanted a hit / but maybe we don't do hits / I tried and tried / it ends up feeling kinda wrong”, אי אפשר שלא להרגיש שהתפקיד של הסינגל כאן הוא להיות יותר מרק סינגל.

הקונספט של הקליפ מוזר ופשוט בו זמנית. חברי LCD Soundsystem מנגנים בחוסר חשק משולב בפחד מכנופיה משונה, עטויה חליפות לבנות ומסיכות דובי פנדה עם חיוך מרושע. התחושה הכללית היא בין תעלול של הג'וקר בקומיקס בטמן ישן, סצינה מ"התפוז המכני" והקליפ הנהדר הזה של המאונטיין גואטס.

מה שמדהים בקליפ (שאגב, בויים בחלקו על ידי ספייק ג'ונז, שאחראי על "להיות ג'ון מלקוביץ'", "אדפטיישן" ו"ארץ יצורי הפרא") הוא שבעוד שבמבט ראשון נראה כי ג'יימס מרפי ואנשיו עוברים התעללות לשמה - הם מוטחים על הרצפה, משפריצים עליהם דברים, מכים וגוררים אותם - צפיה שניה ושלישית ועשירית בקליפ חושפת משהו שיותר מזכיר מסיבה שהתשבשה. למרות שזו לא חוויה נעימה, רוב הדברים שה"פנדות" עושים להם הם לא כאלה סדיסטיים, אלא יותר בגדר של זובור באחוות קולג'ים אמריקניות - זורקים עליהם קונפטי, ובסצינה אחרת מלבישים את מרפי בשמלה ובפאה בלונדינית, ומורחים עליו איפור ברישול מכוון. כלומר, הופכים אותו לקריקטורה גרוטסקית ועלובה במיוחד של אייקון פופ נשי כלשהו: ליידי גאגא, בריטני ספירס, מדונה, מרילין מונרו, שלגיה, לא משנה. רציתם להיט, לא? הנה הכוכבת שלכם.

אכזריות בלתי נסבלת

אבל הדבר שבאמת גורם לקליפ הזה לשבור הצידה ולהיות שונה מקליפ רגיל באותו אופן שבו שיר של לסד סאונדסיסטם הוא לעולם לא רק "עוד שיר טיפוסי", הוא העובדה שהם לא סתם "עושים עם השפתיים". הסאונד של הסביבה בקליפ פולשת כל הזמן לתוך השיר - הרעש של המגהפון, טלטולי המיקרופון הנבזיים של הפנדות בזמן שהם מנסים לשיר. הפנדות לא רק מחבלים בביצוע הויזואלי, אלא גם נדחפים לאודיו, מה שלמעשה חותר תחת המטרה העקרונית של הקליפ - לקדם את השיר כפי שהוא לכמה שיותר מאזינים פוטנציאליים. כי רציתם להיט ואנחנו רוצים להיט.

ל"דראנק גירלס" סיום משונה במיוחד. הפנדות משחררים את השבויים שלהם. הם שותים שמפניה, צוחקים, עדיין מטונפים ומבולבלים מהחוויה. זה הכל בעצם משחק. הנה, לא נורא מה שגרמנו לכם לעבור עכשיו, קחו, תשתו משהו, תירגעו. אפשר להגיד שהפנדות הם חברות התקליטים (פרשנות בנאלית) או הקהל, הצופים והמאזינים עצמם (סביר במידה), אבל בעצם, אני חושב שהם פשוט כל הבולשיט הזה, שמפריע לשמוע. ושלפעמים הוא יכול להיות יותר מעניין מהשיר אבל בדרך כלל הוא לא. זה שאין באמת מה לעשות נגדו, שהוא תמיד יהיה שם. הוא העולם שנמצא סביב השיר. ואפשר לקלל אותו ולהתלונן עליו אבל בסופו של דבר אין הרבה מה לעשות חוץ מלשתות איתו שמפניה. רציתם להיט, נכון? אז לכו תזדיינו, אתם והלהיטים שלכם.

>>> "Losing My Edge" של לסד סאונדסיסטם היה השיר העשור שלנו
>>> לחצו כאן לעוד ביקורות קליפים