רוק עצמאות

"אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי", אומר השיר ההוא של יהונתן גפן העוסק בנטייה הכה ישראלית להתרפק על העבר. שמועה מקומית מספרת שבשנות ה-90 התקיימה בישראל סצנת רוק שוקקת, ושכיום הרוק הישראלי דועך. אלא שכפי שקורה פעמים רבות כשמדובר בנוסטלגיה, גם במקרה זה – מדובר בטעות, באשליה אופטית שנובעת מהתבוננות על ישראל 2010 במשקפיים ישנים.

האם המצב באמת היה טוב בהרבה בעבר? לא בטוח. במהלך שנות ה-90 אמנם נע הרוק למשך כמה שנים למרכז הבמה, ולהקות כמו איפה הילד, מופע הארנבות של ד"ר קספר, מוניקה סקס והחברים של נטשה זכו לפוקוס תקשורתי ומסחרי, אך אלו גם היו השנים החמות של הגראנג' בעולם. ההתרחשויות בזירה המקומית באותם ימים פשוט שיקפו את האופנה העולמית. לאורך רוב שנות קיומו, היה רוק ז'אנר שוליים מבחינת כמות ההשמעות לה זכה בערוצי התקשורת הישראלית.

גם בעבר, רוב אמני הרוק נאלצו לפלס את דרכם ולהיאבק על משבצת השידור שלהם ומקומם היה רחוק מלהיות מובטח. חלק גדול מאלבומיו של שלום חנוך, למשל, נכשל בזמן אמת וזכה להצלחה ולהערכה רק לאורך זמן. פורטיס וסחרוף, שניהם ביחד וכל אחד לחוד, פילסו את דרכם מהרכבי שוליים אל מרכז הבמה במשך שנים.

גם בעבר תפסו את מרכז הבמה בעיקר אמני אמצע הדרך: הלהקות הצבאיות, יהורם גאון, צביקה פיק, עופרה חזה, ירדנה ארזי, אדם, שלמה ארצי וריטה – כולם אמנים של מרכז המפה. הרוק שזכה להצלחה בישראל, היה בדרך כלל כזה של אמצע הדרך: אריק אינשטיין, כוורת, תיסלם, בנזין, משינה – כולם יצרו מוזיקה שהייתה ברובה קליטה וקלה לעיכול.

אם מתבוננים בפלייליסט של תחנות השידור המרכזיות בארץ, אפשר לטעות ולחשוב שהרוק הישראלי הולך ומתמוסס. אלא שהמצב היום בעצם לא שונה בהרבה מזה שהיה כאן בעבר. קרן פלס, אריק ברמן, וגם הפופ הים תיכוני – הם הפופ הישראלי של אמצע הדרך של 2010. מוזיקה אלטרנטיבית ישראלית קיימת בשפע – רובה פשוט לא מתנגן בערוצי השידור המרכזיים.

עדיין מנסרת

אם תמקדו את מבטכם בסצנת הרוק הישראלית של היום – תגלו שהיא שוקקת ומגוונת בהרבה מזו שהתקיימה כאן בשנות התשעים. בעוד שבשנות התשעים פעל כאן מספר לא גדול של להקות, שהציגו צליל אחיד למדי, היום פועלים בארץ עשרות להקות ואמני סולו שיוצרים רוק מגוון, מאתגר, מותח גבולות. על קצה המזלג אפשר לציין הרכבים כמו: אנטיביוטיקה, מריונטה סול, באפלו בוטס, קרוסלה, אלקטרה, נערות ריינס, קיצו, 1:1, T.V Buddhas, מצוירים בסלון – וזו רשימה חלקית ביותר. ולא רק רוק מאתגר יש כאן, אלא גם סצנת פולק, מוזיקה אלקטרונית, מוזיקה בלקנית שמתערבבת, או שלא, בFאנק, ג'אז, מוזיקה חסידית, רגאיי והיפ-הופ - כזה שממש לא נוצר במשפחת תאקט.

הגיוון הזה נוצר, לא מעט, בזכות המהפכה הטכנולוגית והתקשורתית של העשור האחרון. בעבר, כדי לשמוע מוזיקה לועזית, היו ישראלים תלויים בחסדי יבואנים והאפשרות להיחשף למקורות השראה מגוונים, הייתה קטנה בהרבה. כיום, לעומת זאת, מוזיקה מכל מקום נמצאת במרחק קליק עכבר. אם בעבר רק מוזיקאים שהיו חתומים בחברת תקליטים יכלו להקליט שירים ולהפיצם – כיום זה כבר לא המצב, וגם אמנים שלא היו זוכים לחוזה בחברה גדולה יכולים להקליט ולהפיץ את היצירות שלהם. בזכות האינטרנט, ישנן דרכים רבות בהרבה להגיע למאזינים, וגם מוזיקאים שאינם חודרים לפלייליסט יכולים לזכות בקהל.

לירוק לבאר

עד לסוף שנות התשעים, היעדרות מערוצי השידור הישראליים המרכזיים - דינה היה כמעט כגזר דין מוות לקריירה של מוזיקאי. לא הייתה דרך אחרת להגיע למאזינים. אבל המהפכה הטכנולוגית והתקשורתית של העשור האחרון שינתה את חוקי המשחק. חשבו לרגע על משמעות הביטוי Main Stream – הוא כבר לא רלוונטי. רוב האנשים כבר לא צורכים היום תוכן דרך ערוצים מרכזיים בודדים, אלא דרך קשת רחבה בהרבה של ערוצים מצומצמים יותר: פיד הפייסבוק, יוטיוב, תוכנות שיתוף קבצים ועוד. כוחם של ערוצי השידור המרכזיים פוחת – תכניות הזוכות לצפיית שיא כיום נהנות מ-30% רייטינג – הרבה פחות מ-90% רייטינג מהם נהנה ערוץ 1 עד לשנות התשעים.

השמעות בגלגל"צ ובערוץ מרכזי בפריים טיים אמנם עוזרות להגיע לאוזניים רבות בזמן קצר, אך בניגוד לעבר, כיום קיימות דרכים רבות להגיע לקהל - שאלו את אסף אבידן ואת דניאלה ספקטור. האפשרות להקליט בזול, להפיץ מוזיקה בחינם, להעלות מוזיקה ליוטיוב, להגיע לקהל דרך פייסבוק וטוויטר, להקים אתר ולהעלות אליו רצועות, להתכתב עם חובבי מוזיקה בפורומים מתאימים - כל אלו מספקים לרוק ולמוזיקת השוליים הישראלית עצמאות שלא הייתה קיימת בעבר. ערב יום העצמאות ה-62, רוב הצלילים שמשמיעים ערוצי השידור המרכזיים בארץ הם אמנם משעממים ושמרניים, אך המוזיקה הישראלית נמצאת באחת מהתקופות העשירות, המגוונות ומלאות ההשראה שלה.