החומרים מהם עשוי ג'יימס מרפי
האלבום החדש של LCD Soundsystem, טעימה מהקמבק של סיזר סיסטרס ועוד המלצות מוזיקה מהשרוול של מיכל ישראלי
פסקה חדשה
פסקה חדשה
1. יש אמנים שכמעט בלתי אפשרי עבורם להוציא אלבום לא טוב. אתם יודעים - רדיוהד, ג'ון פרושיאנטה ואפילו ג'סטין טימברלייק. משהו שם פשוט עובד, גם כשהוא לא בדיוק עובד. ג'יימס מרפי משתייך לקבוצה הזו, הוא פשוט לא יודע איך לעשות מוזיקה שהיא פחות ממדויקת ובדרכו הייחודית הוא מצליח לספק את המעריצים שלו אבל גם לעניין אותם מספיק כדי שימשיכו להאזין לכל אלבום בפה חצי פעור. מרפי גם מבין את החשיבות של שיר ראשון באלבום, אותו קטע שיכול לקבוע את גורל האלבום כולו, שמצד אחד חייב להיות מגרה מספיק כדי ליצור תאבון לעוד, ומצד שני אסור שיהיה השיר המוצלח ביותר האלבום, שלא יווצרו ציפיות המתנפצות לאחר מכן.
פסקה חדשה
Dance Yrself Clean, הפותח את האלבום החדש של LCD Soundsystem נשען על ביט סקסי וממכר, והקול של מרפי מתפתח לאיטו משקט ורגוע לכמעט מתחנן. בכלל, מה שמרפי מצליח לעשות עם הקול שלו די מדהים אותי. הוא בהחלט לא הווקאליסט הכי מרשים בסביבה, אבל הוא מצליח לרגש בצרידות, במיוחד ברגעים היותר מלודיים, כמו All I Want או I Can Change הקצת פחות מוצלח שמגיע מיד אחריו. אבל שיר הקאלט האמיתי של האלבום, זה שיכנס לפנתיאון על שם Losing My Edge, הוא You Wanted A Hit (בקרב צמוד עם Pow Pow המבריק), שעשוי מאותם החומרים שהפכו את מרפי לגיבור העל האנטי-גיבור שהוא, זה שללא ספק יותר מוצלח מכולנו, אבל פשוט אין לו מושג.
בקיצור, אלבום חדש - This Is Happening, יוצא באמצע מאי, ועד אז אפשר להאזין לו במלואו באתר הרשמי. זה קורה, כל כך קורה.
פסקה חדשה
2. על ההרכב הברוקלינאי הוריקן בלז כבר המלצתי כאן בעבר, והלנתי על כך שאלבומם ניתן למכירה אך ורק ב-iTunes. עכשיו הם סוף סוף הקימו חנות וירטואלית, בה ניתן לרכוש עותק דיגיטלי משודרג של האלבום, או להוסיף עוד כמה דולרים, לקנות עותק פיזי (כן, קניתי. קוראים לי מיכל ואני משלמת על המוזיקה שלי) ולקבל איתו בחינם את ההורדה הדיגיטלית. גם אופצית הסטרימינג החינמי קיימת, לצד הורדה תמורת מייל של The Winters in New York. אני מקווה שבעתיד האתר יתרחב מעבר למטרותיו הקפיטליסטיות ויכיל גם חומרים מעניינים יותר מאשר חבילות קומבו של דיסקים וטי-שירטים. נניח, ביוגרפיה? קליפים? תאריכי הופעות? אלמנטרי, לא?
פסקה חדשה
3. עדיין לא החלטתי אם חיבתי ל-Scissor Sisters הטראשיים (במובן הטוב ביותר של המילה) היא גילטי פלז'ר או לגיטימית לחלוטין. בכל מקרה, אחרי ארבע שנים ארוכות של שקט יחסי, החבורה ההזויה הזו חוזרת עם אלבום חדש, Night Work, ואפשר כבר להאזין לקטע ראשון מתוכו בשם Invisible Light באתר הבית של ההרכב. הקטע הפט שופ בויזי הארוך הזה היתולי פחות מרוב החומרים של הסיסטרס, שכנראה החליטו לקחת את עצמם ברצינות בשנים שחלפו מאז Ta-Dah המקסים. מצד שני, הם עדיין קוראים לעצמם על שם תנוחה מינית, ועל עטיפת האלבום החדש מופיע ישבן אייטיז מהודק, אז אני מהמרת שהם לא יוותרו כל כך מהר על מה שהופך אותם לאנשים הפסיכיים שהם.
פסקה חדשה
4. לפני כשנה רכשתי את האלבום האחרון של ניטין סוהני מבלי להאזין לו לפני כן. אני לא נוטה לרכוש אלבומים באימפולסיביות כזו, אבל היתה תקופה בה חשבתי שמדובר בלא פחות מגאון ואחרי כמה שנים שלא עקבתי אחריו החלטתי לקחת את הסיכון ולעשות קאצ'ינג אפ. אותו אלבום, London Undersound, מעלה אבק בימים אלה על אחד ממדפי הדיסקים שלי, וסביר להניח שבקרוב ימצא את דרכו למדף המשומשים של האוזן השלישית. מאז, בכל פעם שאני שומעת הפקה המשלבת אינדיטרוניקה עם מוטיבים של מוזיקת עולם, אני זוקפת אוזניי בתקווה שאולי אמצא מחליף לאדון סוהני המאכזב. למרות שמוזיקת העולם אינה בולטת במיוחד אצלם, אלא מהווה סוג של נקודת התייחסות או השראה, How to Dress Well הצליחו סוף סוף למלא את המשבצת הנטושה בעולמי המוזיקלי הפנימי. השירים המצוינים שלהם הם בדיוק מהסוג שאהוב ושנוא בו זמנית על מבקרי מוזיקה - קטעים שממלאים את חלל הבטן והנשמה, אבל אי אפשר להגדיר אותם במילים. אני יכולה לנסות ולהרעיף סופרלטיבים, אבל ישנם מקרים בהם עדיף לשתוק וללחוץ פליי - כאן או כאן.