להיטון
MGMT היו יכולים להיות להקה שכותבת שירי פופ מושלמים, אבל הם לא מעוניינים בזה. הם מעדיפים לבלבל את המאזינים שלהם בתור שיקוף לבלבול שלהם עצמם. עמית קלינג מסוחרר
איך מזהים את השיר המושלם?
שאלה מצחיקה. ספרים שלמים נכתבו סביב הסוגיה הבלתי אפשרית "איך כותבים את השיר המושלם". אבל, לכאורה, שיר שהוא "כזה" - או סתם להיט - אינם דורשים שתזהו אותם כמשתייכים למעמד. זהו לא עוד מאפיין שולי אלא תכונתם המרכזית. כשמאזין שומע שיר לראשונה ואומר שמדובר ב"להיט", או בשיר ש"יהיה להיט", הוא בעצם חושף את המהות האמיתית של יצירת הפופ: מדובר בקפסולת זמן שנושאת בתוכה רצף של זכרונות מוזיקליים. להיט הוא להיט כי הוא מזכיר לנו להיטים קודמים, לא במובן של דמיון או העתקה, אלא "נושא את אותם מאפיינים נסתרים", לא ניתנים להגדרה.
אני ככה קרוב ללכתוב שיש בזה משהו מיסטי.
אחד הדברים הכי מרתקים שקרו בפופ בשניים וחצי העשורים האחרונים הם להקות ואומנים ששווקו מראש כאילו עתידם הוא בצמרת הבילבורד (לפעמים הנבואה גם התגשמה). אלו נורו מתוך לוע התותח של חברות התקליטים כטקס הסרת הלוט סביבם מקרין את האמון המלא בכך שהם הדבר הבא. אם זה עבד, יופי. אם זה נכשל, אפשר לסמוך על הזכרון הקצר של המאזין שישכח אותם יחד עם המבוכה הפוטנציאלית.
המיעוט השולט
האם שלושת הסינגלים ש-MGMT שחררו מאלבומם הקודם, "Oracular Spectacular", הם להיטים? כן. עובדתית ומהותית. האם MGMT כותבים שירי פופ מושלמים? יש הרבה טוענים לכאן ולכאן. יש להם את מה שצריך: לחנים עגולים, הבנה נכונה של הגבול הדק בין הפקה טובה לאוזן להפקה מאתגרת ומעניינת, ובמפתיע, גם טקסטים מוצלחים. איך מזהים את השיר המושלם? אני חושב שאתה יודע ששיר הוא מושלם כאשר אתה לא מצליח לפרק את המרכיבים שלו לניתוח נפרד. הטקסט הוא כך וכך, והלחן הוא כך, לעומת העיבוד. שיר מושלם הוא אורגני, יחידה גרעינית בסיסית. השיר המושלם מכוסה בשריון חסר רבב שבו יוכל המבקר לנעוץ את היתד ולטפס לו על הקרקפת.
"Time to Pretend”, אולי השיר הזכור ביותר מ-”Oracular Spectacular”, האלבום הקודם של MGMT, היה גם השיר הראשון באלבום המלא הראשון שלהם. האירוניה של הטקסט השנון הזה אומנם לא הייתה דקה במיוחד, אבל קל היה לפספס אותה מאחורי המבטאים המאנפפים של הצמד. כל סממני "החיים הטובים" תויקו במגירה הגדולה של העמדת הפנים. מי שרקד בלי להבין שהקריאה שלהם לעשות כיף מלאה בארס, צריך להרגיש עכשיו קצת לא נעים.
"Congratulations” הוא מקרה מרתק למי שמתעניין ב"תסמונת האלבום השני". מי ש-MGMT צרובים בתודעתו בעיקר בתור החבר'ה האלה ששרים את "Kids” ו-”Electric Feel”, סביר להניח שילך לאיבוד במה שקורה כאן. זה אלבום מורכב, הרבה יותר מקודמו, אבל גם לא שונה ממנו כמו שאפשר לטעות ולחשוב. למעשה, פרט לשלושת הסינגלים שצוינו כאן, רוב האלבום הקודם נשמע די כמו החדש – רק שהסינגלים, שדווקא הם החריגים, קיבלו מספיק חשיפה בשביל להפוך למעין רוב מזויף.
מסרבים לכתוב להיט
את עיקר הסאונד בתקליט החדש MGMT שואבים מפסיכדליה בריטית קלילה ומתוזמרת היטב – מתבקש להגיד ביטלס, אבל יותר נכון יהיה להגיד קינקס, ואת הנוסחה לעדכון הז'אנר הזה ל-2010 הם שואבים בעיקר מלהקות כמו אוף מונטריאול. שטיחי הקלידים ממיסי המוח שצרבו אותם בתודעה של כל מי ששמע לפחות פעם אחת את הפתיחה של "Time to Pretend” לא קופצים אפילו לביקור קצר. פרט לסינגל "Flash Delirium”, שגם הוא עצמו בעצם שיר מאד משונה, שהוא בהחלט אינו "שיר מושלם" בהגדרה. הלחן שלו הוא לא-עגול בכוונה. יותר מדי רעיונות מוזיקליים נזרקים לתוך הקלחת שלו, “בואו נראה מה עובד", כמו עשרות טייקים מגוונים שנתפרו זה לזה. אני לא מבין איך או למה זה עובד, אבל זה עובד מעולה ומוכיח שלפעמים שיר מצוין הוא יותר טוב משיר מושלם.
גם בשאר האלבום אף אחד לא עומד לוותר לכם, אפילו לא לרגע – בין אם זה בתריסר הדקות של "Siberian Breaks” שעדיין לא הצלחתי לרדת לסוף דעתו, או "Found a Whistle” המתקתק. זה אלבום מוזר מאד, והתחושה היא שזה נעשה במודעות מלאה ובכוונה תחילה, דבר שמוריד מהאותנטיות של החוויה שב"להקשיב לאלבום משונה", אם כי עדיין, למרות כל זאת, האלבום מסרב להיות גרוע כמו שהוא היה יכול להיות עם כל הרעיונות האלה עם ההצהרות על המוזיקליות ו"אנחנו, הלהקה – כתופעה" ומה לא. הוא מסרב להיות גרוע מהסיבה הפשוטה להצחיק שיש בו שירים ממש טובים.
כמובן ש-MGMT אינם מסתפקים בלהיות פופ או בלהיות חלק מהפופ כגוף, הם גם מוכרחים להתעסק בהיותם כאלה. זה מציק להם, מרתק אותם וממלא אותם בהשראה. כאילו מכורח המעמד הזה – "הצלחתם. מה למדתם מההצלחה שלכם? מה יש לכם להגיד על זה? עכשיו אתם כבר לא יכולים להסתכל על תעשיית המוזיקה בתמימות", לפעמים תופסים אותם מדברים על מפיק רוק אגדי ולפעמים על כוכבת פופ עכשווית. אבל התחושה היא שכל המטא-מטא-מטא הזה קצת מיותר. פה, ואולי בכלל. את הדבר הכי נכון שאפשר להגיד על מוזיקה באמצעות מוזיקה כבר אמר דיוק אלינגטון, ב-1931: “It don't mean a thing, if it ain't got that swing”. למזלם של MGMT, את "הסווינג הזה" יש להם בשפע.
>>> עמית קלינג התלהב גם מהקליפ של "Flash Delirium"
>>> אלכס פולונסקי אהב את MGMT כשהם עוד היו היפסטרים