קבורת חמור

האמנות היא כלבה קנאית. היא לא מרשה למישהו להתייצב מולה ולהגיד, אני אצא מולך עכשיו. אי אפשר לעשות אנטי-אמנות, כלומר, אפשר, אבל זה תמיד יפעל בתוך התחומים שלה. מי שמנסה לעשות נגד יעשה לתוך ורק ינפח את השמרים האלה עוד יותר.

מאנקי הם להקה של לוזרים, ואני אוהב את זה. מעריך את הדחף שלהם כל הזמן למצוא עוד איזו תחתית של חבית שאפשר לגרד ממנה קצת שנאה. הטקסטים פרובוקטיביים עד לכדי גיחוך, הם יכולים לשיר במרחק של דקות מיוזעות שירים עם מילה אחת או חצי משפט. המילה הזאת היא בדרך כלל משהו בסגנון של "שרמוטה". כשזו רק המילה האחת והיחידה הזאת, בלי כל הקשר, אז השיר חייב להיות מתריס מעצם קיומו וקיומו בלבד. כי חוץ מלהתקיים הוא בעצם לא עושה שום דבר.

האיחוד הלאומי

בחלל ההופעות הזה, שאני מוכן להמר שהוא לא גדול בהרבה מהחדר שבו אני גר, הם משחררים רצף אחר רצף של המקבלות המוזיקליות לפצצות מלוכלכות. לוקח להם יותר מדי זמן למקם תופים, באס ושתי גיטרות, פלוס המגברים הנלווים, מול איזה חמישים איש שנצמדים קרוב מדי אחד לשני, ואז הם מתחילים להרוג אותם. מבחינת הקהל כל השירים פה להיטים. הם מגיבים באותה צהלה בסיסית להמנוני סליז ולשירי נונסנס שכל תוכנם הוא, נגיד, “כואבת לי הבוהן, שמישהו יעזור לי". כל מה שמאנקי יכניסו לשיר יהפוך אוטומטית למצחיק ומטופש. ההגחכה היא הפורמלין שלהם. יש בהם משהו חייתי, כמעט מיתולוגי, כשהם יורקים גיטרות שבורות וצעקות מהלמטה של הגרון לתוך עיסה אחת.

סוף אופטימי: אמרתי מקודם שאני לא יודע בשביל מי הם מתאחדים, אבל אני מניח שאפילו אם הם בחיים לא יודו בזה, מאנקי התאחדו בשביל עצמם וגם בשביל כל מה מי שבא לראות. המיזנטרופיה שלהם היא – כלהקה, לא כאנשים. אני לא מכיר אותם – סוג של מסכה מפחידה לפורים. אפשר לדבר על זה כסוג של טיפול בהלם או משהו בסגנון, אבל זה לא כל כך מעניין. מה שכן מעניין זה ששבעה או שמונה שירים על גועל ותיעוב שנדחסים לתוך עשרים דקות עושים את הערב למשהו כמו חמישים איש. זה יצטרך להספיק. הם בכל מקרה לא היו יכולים להתקיים מול קהל גדול יותר.

(התמונות צולמו על ידי יעל מאירי בהופעת הפירוק של הלהקה, יוני 2007)