אל תתנו להם רובים

אם אי פעם תהיתם מדוע רוב בנות השלושים שאתם מכירים סובלות משריטה בולטת יותר מפרויקט הולילנד, היזכרו לרגע באיזה עשור הן עברו את גיל ההתבגרות. דמיינו שאתם נערה בשנות התשעים. שרדתם ילדות מרופדת בכריות כתפיים, ועכשיו יש ערוץ חדש שמספר לכם איך צריך להיראות ולחיות. קוראים לו MTV, אתם בוהים בו 12 שעות ביממה בממוצע. מה שאתם שומעים הוא לא את נקודות האיי.קיו שלכם, המתאבדות בזו אחר זו, אלא את צווחותיו של אקסל רוז, סולן להקת גאנז את רוזס שהתפרסם בכישרונו לגרום לכל אחד לרצות להפוך לבעליו החוקי של רובה ציד.

אלו היו המודלים הגבריים של שנות התשעים: המושכים מביניהם – ע"ע קורט קוביין, אדי ודר ושות', עשו גראנג', לא נהגו להתקלח וסבלו מהתמכרות מסוכנת לחולצות פלאנל. הם גרים בסיאטל, ואמא לא מרשה לכם לנסוע לשם. אחרים, וביניהם גברברי גאנז אנד רוזס ובון ג'ובי, נהנו ממחלפות מטופחות יותר משנערה יכולה אי פעם לקוות להן ועשו מוזיקה בניחוח מייבש שיער שבטעות כונתה רוק. על רקע זה צמח לו סלאש – נגן הגיטרה המיתולוגי של הרובים והשושנים. סלאש היה יצור כלאיים – חציו איש, חציו כובע. הוא נטף סקס אפיל ניאנדטראלי, עשה בגיטרה מה שנערה מחוצ'קנת יכולה רק לחלום שיעשו בה, ושימש כסייד קיק של אקסל רוז.

במהלך שנות התשעים דחה רוז שירים שכתב סלאש, כתוצאה מכך השניים הפו לצ'ילבות וסלאש נטש את הלהקה, שהתפרקה לאיטה. מאז התרכז הנגן השעיר בהרכבי צד שנשאו שמות מעודנים כמו Slash’s Snakepit או ולווט ריבולבר (כן, שוב נשק חם), והפך לנגן אולפן מבוקש. עכשיו, בגיל 44, מוציא סלאש את אלבום הסולו הראשון שלו, שקרוי על שמו.

רגע, סלאש זה השם האמיתי שלך?

החדשות הטובות הן שסלאש עדיין מנגן מדהים. אצבעותיו מחליקות על המיתרים כאילו צופו בחמאה. עוד חדשות טובות - באלבום מתארחות שלל אושיות מכובדות כמו איגי פופ, אוזי אוסבורן, כריס קורנל ודייב גרוהל (נירוונה, פו פייטרז), ומכובדות פחות כמו פרגי, קיד רוק ויוצאי גאנז אנד רוזס נוספים. כשאקסל הוא, למעשה, היחידי מביניהם שנעדר מהאלבום. החדשות הרעות הן, שבפרפראזה על הביטוי העממי המוכר, האלבום נשמע טוב מרחוק, ורחוק מלהיות טוב. סלאש אמנם עזב את ההרכב ההוא, אבל כמו אז, בשנות התשעים, הוא ממשיך להציג רוק סינתטי, טכני, מסחרי לעייפה וחסר נשמה.

רוב המבצעים שמתארחים באלבום שרים בו בפאתוס מוגזם ומחווים ללהקת האם של המארח ביללות וצווחות מעושות. כריס קורנל, בנפילה הגדולה מאז אלבום הסולו המביך שלו, מתארח ברצועת יעני דת' מטאל בשם –Crucify The Dead". עם כל הכבוד למטאל, פרגי מתארחת ברצועה קליטה ומזעזעת שמגיעה לשיאה בספתח רהוט המכיל את הטקסט "מיאו", ומשם הולכת ומתדרדרת. כדאי לוותר גם על פינת האורח של איגי פופ, ששר כאחרון המתבגרים - "We’re all gonna die, so let’s get high".

באלבום נקודות אור בודדות: רצועה אינסטרומנטלית בה מתארחים גרוהל ודף מק'גן והיא פחות מלוקקת מרוב האלבום, ומאפשרת ליהנות מיכולות הנגינה המסחררות של כל הנוכחים. "Nothing To Say" בו מתארח אם שדואו מלהקת ההבי מטאל X7A גולשת, לראשונה באלבום, למטאל אמיתי, מחוספס ולא מתחנף. גם רצועה בהשתתפות רוקו דלוקה, מלהקת האינדי Rocco DeLuca and the Burden היא יפהפיה, למרות העיבוד הדביק, בזכות השירה המוצלחת של דלוקה. סלאש הוא אמנם נגן גיטרה וירטואוזי, אבל מוזיקאי בינוני מאד. אלבום הסולו שלו מוכיח שהשנים שחלפו ושיתופי פעולה עם המוזיקאים הבכירים בעולם, לא שיפרו את טעמו המוזיקלי.