יד שניה מאופטיקאי

זכרונות הנעורים שלי רצופים בשירים של משינה. כך, כנראה, מרגישים רוב מי שהתבגרו כאן בשנות התשעים. "העמותה לחקר התמותה" שימשה כפסקול למתח המיני שבמסיבות הכיתה הראשונות, והכוכבים שדלקו על אש קטנה סיפרו דברים שלא ידעתי על גלגלי ענק ועל נשים שרוצות כסף במזומן.

למרות שהם אף פעם לא היו הלהקה האהובה עליי, הופעות הרוק הראשונות שראיתי היו של משינה, נכנסתי למועדון המרקיז שלהם ב"מפלצות התהילה", טיפסתי איתם ל"שיא הרגש" ונפרדתי איתם מחתיכת נעורים בפסטיבל ערד ההוא. כי בשנות התשעים, משינה היתה מוזיקה ישראלית. היא הביאה לישראל את אווירת הרוק, את הפראות של מדנס בימים בהם מוזיקה טריה היתה מצרך יקר ונדיר, שאי אפשר להוריד או לשמוע בסטרימינג. ומשינה היתה גם ישראל, עם דיזינגוף שנראה כמו רכבת לילה בקהיר והתחבורה הציבורית בדרך אל הים. היא היתה רוק עממי סוחף, שיבוט תוצרת כחול לבן לצלילי העולם.

עכשיו מוציאה משינה את "יהלומים בשמיים", האלבום השני שהיא משחררת מאז אותה פרידה ב-1995, אחרי "רומנטיקה עתידנית" מ-2003. האלבום החדש הוא ראוי, אבל לא הרבה יותר מזה. הוא לא חוטא לעשייתה של הלהקה, אך גם לא מוסיף עליה נדבך משמעותי. האזנה לאלבום מזכירה מדוע הפכה משינה ללהקה כה גדולה – שיתוף הפעולה בין חבריה עובד כמכונה משומנת היטב, והאלבום מהנה למדי ברובו. בניגוד ל"רומנטיקה עתידנית", שהתאפיין בקו מופשט ולא מתחנף, הפעם נראה שחברי הלהקה כיוונו לאוזן הקהל. משינה כבר הוכיחה שהיא יודעת ליצור שירים קליטים, וגם הפעם יצר שלומי ברכה, החתום על הלחנים, כמה מלודיות שישמעו לכם מוכרות מלא מעט מקומות, וימשיכו להדהד בראשכם אחרי האזנה ראשונה.

מנסים להיות כמו כולם

אבל "יהלומים בשמים" מזכיר גם ששנות התשעים חלפו מזמן, ואיתן גם הלהט של משינה. למרות ששירי האלבום מוקפדים, לא תמצאו בהם את הכריזמה ההיא של החבורה. באלבום כמה שירים טובים, ביניהם בולטים "בליינד דייט" ו"האושר הסמוי" (שנשמע, אגב, כמו שילוב בין "בלדה לסוכן כפול" לבין "משאית פיננסית" אותו הלחין שלומי ברכה עם פורטיס), אבל אין בו אף שיר ענק אחד, כזה שיעורר בכם שוב את שיא הרגש.

בעשור הראשון לפעילותה משינה הצליחה להמציא את עצמה מחדש פעם אחר פעם, והדבר המאכזב ביותר ב"יהלומים בשמים", הוא שהיא לא עושה זאת שוב. מבחינה סגנונית, משינה ממשיכה ליצור פופ-רוק מוכר ובטוח על ברכי שנות התשעים, כזה שמשחזר ריף נירוונה, מחווה ל-REM, קורץ ל-U2, ונשען על עבודת קלידים בסגנון הכה מזוהה עם משינה. זה לא נשמע רע, אבל זה נשמע מאוד מוכר ובטוח, ולעתים, כמו בשירים "יפה" ו"ילדה שלי", גם עייף. שירי אלבום אינם אחידים ברמתם או בנימתם – דבר הבולט במיוחד בשיר הנושא, שהפזמון והבית שלו נשמעים תלושים זה מזה.

הטקסטים של יובל בנאי מטיבים לתאר הלך רוח בוגר ורגשות מסקרנים. "בליינד דייט" מספר במרירות על ערב אינטרוספקטיבי של גבר עם עצמו ועם בקבוק וויסקי בין ארבעה קירות. "ביקור בעיר", המתבונן על הכרך מבחוץ, מתכתב באופן מעניין עם האורבניות של משינה הצעירה. אבל למרות הטקסטים המהורהרים, לא תשמעו באלבום התבגרות מוזיקלית. אם כמוני, גדלתם על משינה, כדאי לכם לשמוע את האלבום החדש וכנראה שתיהנו מההאזנה לו, אבל תיהנו הרבה יותר אם תנצלו את ההזדמנות כדי לשלוף מהמדף את האלבומים הישנים של משינה ולעלות שוב על רכבת לילה לקהיר.

משינה - יהלומים בשמיים