להט נעורים

המצב שמתארים חברי קילר הלוהטת, להקת הגלאם-רוק (קשה לי לתמוך בהגדרה העצמית שלהם כלהקת פאנק) שעשתה המון רעש בישראל של נקודת המעבר בין שנות השבעים לשמונים, נראה מנקודת מבט מודרנית כמעט ובלתי נתפס. מתוארת שם סוג של מהומה שפורצת במהלך ההופעה הראשונה של הלהקה בתל אביב. בשלב הזה כבר יש להם קהל. הם נערים עצבניים מחיפה, שלה הם קוראים בדייקנות עוקצנית "עיר של בתולות". הביאה שלהם לתל אביב היא אירוע שמצפים לו שיקרה כבר, והנה הוא מתפוצץ כמו בקבוק תבערה.

ההופעה המחודשת של "דופקים את הלבנים", אלבום הבכורה הנדיר-עד-כאב (טוב, עד לפני כמה ימים, אפשר להגיד), היא אירוע מהנה אבל תמוה. אני לא ממש בטוח מי קהל היעד של ההוצאה של אלבום הרוק השנון הזה. מעריצים ותיקים שחיכו לרגע שבו הם יתקלו בעותק של האלבום באיביי? או אולי מי שכבר גדל עם הסולסיק אבל מסרב (כמוני) לוותר על הפטישיזם לעותק הפיזי של המוזיקה?

הומור ובוז בחיפה

בעוד שלהקות מהתקופה של קילר הלוהטת ירקו לכל עבר קלישאות רוק שהיום היו הופכות לבלתי נסבלות למדי, ההומור והבוז שיורם מארק-רייך, סולן הלהקה, יורה לכל עבר בשיר אחר שיר עוזר להם להסתגל ל-2010. הסנוביזם של "יורדים עלייך כסאח" מגובה בריף גיטרות שהיה יכול למצוא את מקומו גם בשיר של ההולד סטדי או של ארט ברוט, "עבד של רוקנרול" לבטח נתפס אז על ידי כולם, חוץ ממארק-רייך עצמו, יש להניח, כאמיתי ורציני, אבל היום האירוניה שלו משתלבת יופי בנוף הסביבתי. "עיר של בתולות", כנראה המוצלח שבאחת עשר השירים של התקליט המקורי (והאמת, כולל גם את חמישה עשר שירי דיסק הבונוס, הכולל כל מיני שירים שלא יצאו וגרסאות מחודשות וכדומה), מדכא אותי. מבחינת מארק-רייך, עיר של בתולות היא עיר משעממת ובעיר מעניינת (תל אביב, יש להניח) יש זיונים. עברו איזה שלושים שנה ומאז מזדיינים בכל מקום וגם משעמם בכל מקום. יופי באמת.

כאמור, אני לא בטוח לאיזה קהל מיועדת ההוצאה המחודשת הזאת, ואני קצת חושש שהיא גם לא תמצא אותו. אני כן יכול לומר שהאזנה לקילר הלוהטת ממרחק של שנים מההקלטות המקוריות שלהם, בהחלט מסמנת אותם כלהקה שהקדימה את זמנה, לאו דווקא מוזיקלית (ההשפעות של T.Rex, להקתו של מארק בולאן הנפלא, ושל אליס קופר, ניכרות בה באופן מובהק למדי), אלא תמטית. כבר אז מארק-רייך הסתכל על הסצינה שממנה היה חלק בזמן אמת, במבט מפוכח שבדרך כלל שמור להסתכלות היסטורית. האינטלקט הזה מציל את קילר הלוהטת מלהפוך לעוד קלישאת רוק עם גיטרות מהנות, ובמקום זאת נותן לה תוקף עכשווי. לא פלא שהם התפרקו כל כך מהר בשעתם. אני לא יודע איך אפשר לסבול חשיפה והבנה כל כך מוחלטת של הצדדים המגוחכים והמוזרים של התקופה שבה אתה נמצא.

קילר הלוהטת, "דופקים את הלבנים", הוצאה מחודשת