הג'סטין החדש

כשג'סטין ביבר פותח את הפה, לא יוצאת משם מחית אוקטבות נערית. ביבר הוא אומנם בן 16 ולבן יותר מהאף של מיקי רורק, אך כבר נשמע כמו הזמר Usher בצעירותו. אלבום הבכורה שלו, "My World 2.0", הופק על ידי אולפני יוניברסל, מוסד שטאלנטים כמו ג'ניפר לופז יכולים להתחנן לקרוא לו בית, והסינגל שלו, "One Time", קורע את מצעדי הפזמונים באמריקה. אפשר להיות תמימים ולומר שלמרות הבוסריות והקיטש, הפמלייה סביב ביבר הצליחה למצוא את הבאלאנס המושלם בין היפ הופ קצבי לבלדות נעורים מלוקקות שבנות 14 אוהבות. עם זאת, האמת הרבה יותר מורכבת.

ביבר מצליח מכמה סיבות, אך הראשונה בהן היא העובדה שהוא מתמצת כל מה שבנות עשרה אוהבות: הוא נראה כמו זאק אפרון, האליל האחרון שלהן – אך פחות מסוכר ממנו, תודות לז'אנר המוזיקלי שאליו הוא משתייך. הוא מסתובב עם ראפרים כמו אשר, והמנהל האישי שלו, סקוטר בראון, נעצר לאחרונה ותקע לו מקל בגלגלי סיבוב ההופעות. מצד שני, על פי הראיונות וההופעות איתו – ביבר סיים בהצטיינות את הפקולטה ע"ש אפרון את טיילור לוטנר. הוא חולק איתם את החיוך החמוד, עיני העגל טרום-שחיטה ואת תספורת האנסטסיה מיכאלי המפורסמת. מצד שלישי, הוא חלק מעולם אחר, זוהר יותר, בוגר יותר, שחור יותר. ג'סטין אחר, טימברלייק, היה צריך להמציא את עצמו מחדש אחרי פירוק אן סינק כדי להיכנס חזרה לעולם המוזיקה. הג'סטין הנוכחי מתחיל בסצנה הנכונה, וזה היתרון שלו.

חלק מהקסם בביבר היא העובדה שהוא מסרב למתג את עצמו. הוא שר ז'אנר אליו הוא לא שייך ויזואלית. הוא מתחיל עם צ'לסי הנדלר בתוכניתה, למרות שהוא נראה כעובר לידה. הוא המיש-מש המושלם, בחור צעיר שלא מנסה להיות מגניב או מלוכלך מידי (מי אמר רוברט פטינסון?), ומצד שני, משופשף בערבים משותפים במחיצת ניאו ואייקון, יש לנו הרגשה שאת שעות הפנאי שלו הוא לא מבלה בקריאת ספרות גבוהה. חוץ מכל אלו, האלבום של ביבר, על אף חסרונות רבים (פשוט ומסחרי מדי לפרקים ולא מתבלט אל מול חבריו ללייבל), הוא לא אלבום רע. אפילו די טוב, אם לוקחים בחשבון שהוא נכתב והופק בערך בשעה וחצי. ג'סטין ביבר הוא – מה לעשות – הג'סטין הנכון היום, זה שהולך לטחון לכם את הפלייליסטים בעשור הקרוב.