האינדי עשה את שלו
האינדי רוק הוא כבר מזמן ז'אנר והמורנינג בנדרס הם מוצר שמנסה למכור את מה שפייבמנט חילקו בחינם. לפחות הבסנארד לייקס מנעימים לעמרי רוזן את היום
Besnard Lakes - The Besnard Lakes Are the Roaring Night
משהו טוב קרה בקנדה לפני כמה שנים. גל של להקות מעולות (עם נטייה משונה לשלב את המלים Wolf או Eyes בשמותיהן) הציעו אלטרנטיבה שכלתנית ותובענית לסצינה מנענעת הירכיים של החוף המזרחי בארצות הברית. Destroyer המעולה, שפעל כבר שנים רבות, התחיל לזכות להרבה הערכה. כך גם הגאונים מ-Frog Eyes, שהיו מאוד מוערכים גם קודם לכן, סוף סוף זכו לחשיפה גדולה יותר. לצדם צמחו כמה הרכבים חדשים, שהתאימו לטעמים רחבים יותר, כמו Wolf Parade הדיסקו-Pאנקי, ו-Arcade Fire שהגיעו לממדי הצלחה כמעט אצטדיוניים.
איפשהו ברקע פעלו גם כמה להקות פוסט-רוק, רובן ותיקות, שכצפוי עם להקות מהז'אנר, לא זכו להרבה חשיפה. אחת מהן היתה The Besnard Lakes, הרכב של הזוג הנשוי ג'ייס לאסק ואולגה גורייס, שעובדים לא מעט עם השמות הגדולים של הפוסט-רוק הקנדי: Godspeed You! Black Emperor ו-Silver Mt. Zion.
אבל בניגוד למקורות המוזיקליים שלהם, שפעמים רבות נשמעים כמו מוזיקת רקע לסרטי מתח, “בסנרד לייקס" עושים הכלאה בין טופוגרפיות סאונד עמומות (וטיפה שחוקות) לרוק גיטרות קלאסי ועמוס סולואים, כמעט סבנטיז. וזה עובד לא רע.
חומת הסאונד האוורירית, שבקושי נשמעת, הופכת מאמביינט למתקדמים לשמיכה מפנקת על מיטת מסמרים של גיטרות עוקצניות, שנדמה שתמיד נעות מנקודה א' לנקודה ב' ולא סתם משוטטות במרחב. הבעיה היא שלאורך 43 דקות ועשרה שירים "בסנרד לייקס" מציעים המון סגנון ולא מספיק תוכן - לא בגלי הסאונד ולא בסולואים המוצלחים אך לא מי יודע מה מקוריים – והתוצאה היא אלבום רקע מצוין ליום רגוע וקצת מהורהר. מצוין, אבל אלבום רקע.
The Morning Benders – Big Echo
נדמה לי שזו תלונה נפוצה, אבל יש מקום לחזור עליה: אינדי הפך לז'אנר. מה שפעם היה דרך להגיד "אני שומע כל מיני להקות עם שמות פחות מוכרים" הפך בשנים האחרונות לתרבות מוגדרת, כמו שקרה ל"אלטרנטיב" אחרי שפוסטרים של קורט קוביין נתלו על קירות של מאות אלפי חדרי שינה. היום זה כבר סאונד ספציפי, לבוש אופייני – פלח דמוגרפי שצריך לשווק דברים לטעמו (כמו הסרטים ג'ונו והלילה של ניק ונורה בכלל ומייקל "טייפקאסט" סרה בהם בפרט).
אני לא יודע מה תהיה המלה הבאה לתיאור טעם מוזיקלי שלא נופל להגדרה ספציפית (ההימור שלי: "אסקפרימנטל"), אבל מעכשיו אני יודע להגדיר איך נשמע "אינדי" – כמו The Morning Benders. כמו כל יוצרים שרוכבים על טרנד ז'אנרי, גם הרביעייה הזאת מברקלי, קליפורניה מקפידה על כל הסממנים החיצוניים אבל מדשדשת באטיות במקום שכבר הוגדר ונחרש לעומק.
הפתיח "Excuses”, שמשלב קצת פייבמנט עם הרבה דה שינס, מטעה, כי הוא אחד השירים הטובים באלבום. הסאונד שלו אמנם לא מאוד מיוחד, אבל הוא ספוג בהרבה אנרגיה וחן ומצליח לתפוס את האוזן כבר בשניות הראשונות ונשאר מעניין לאורך הדרך. מה שבא אחריו זה רצף של שירים ששואבים ממה שהולך ברקע אצל הלהקות שהשפיעו על הבנדרס, במיוחד פייבמנט. בכל שמיעה מחדש, איבדתי עניין ב-”Big Echo”. הרגשתי שמנסים למכור לי מוצר. שהבנדרס הם מייקל סרה, מזכיר לי כמה אהבתי אותו בסופרבאד וב-Arrested Development, ומזמין אותי לעוד ערב של אותם דיאלוגים עאלק-שנונים ומבטים סופר-נבוכים.