זו לא אירוניה, זה רוקנ'רול
ארט ברוט הגיעו לבארבי בת"א, וגילו לעמית קלינג שאדי ארגוס הוא לא סתם ליצן חכם, אלא טיפוס שכל כך אכפת לו מרוקנ'רול עד שהוא הקים להקה כדי להלחם ברקבון של התרבות הפופולרית
אולי זה המבטא הבריטי הכבד, הכמעט בלתי ניתן לפיענוח (יותר כשהוא מדבר, פחות כשהוא שר) של אדי ארגוס, שעוטה סביב ארט ברוט את ההילה המוזרה שיש להם כלהקה. משהו בטונים שלו נשמע קצת לעגני, גם כשהוא כן עד כדי שיברון לב, והחשיפה העצמית המוגזמת שלו, כשהיא מלווה בהומור קליל ולא בבכיינות רוברט סמית'ית, נדמית אולי כעקיצה מסובכת על חשבון המאזין. בקיצור, ארט ברוט הם מהלהקות האלו שאף פעם אי אפשר להבין מתי הן מתכוונות ברצינות ומתי זה בצחוק, כמו לפגוש חבר ציניקן יום אחרי שאבא שלו מת ואתה לא מבין אם אתה רואה אותו בוכה לראשונה או שהוא מנסה לרמות אותך כדי שתפגין חולשה לידו, רק בשביל שתהיה לו הזדמנות נוספת לצחוק עליך.
כבר מזמן אני טוען שלראות הופעה של להקה שהכרת כבר מזמן דרך אלבומים זה כמו להפגש במציאות עם מישהו (בואו נודה בזה, בדרך כלל זו מישהי) שאתה מכיר מהאינטרנט. יש דברים שלא מספיק לקרוא, או אפילו לשמוע. צריך לראות איך מתעקל הפה כשהמשפט נאמר בשביל להעריך אותו במלואו ואני יכול להבטיח לכם שהיד של אדי ארגוס מושטת אליכם בלחיצה כנה וחמה, והוא לא מסתיר שם שום זמזם חשמלי (כמו בסרטים מצוירים). זה מדהים ומפתיע ואפילו די נוגע ללב לגלות שכל הזמן הזה, אדי ארגוס היה רציני.
עכשיו, זה נכון שהוא בחור די מצחיק. כשמתעסקים עם סוגיות הרות גורל כמו העתיד של הרוק'נרול - דבר שמאד מעסיק אותו - חייבים להיות. זה כמו להיות במלחמה: חייבים לפתח כמה בדיחות, אחרת אתה מת עוד לפני קליע שמפרק לך את המוח. אבל למען האמת, לראות אותו מזיע וקופץ על הבמה, והוא בתוך זה, הוא כל כך בתוך זה - זה גרם לי להרגיש קצת אשם. שעד עכשיו חשבתי שהוא פשוט ליצן מאד חכם. אדי ארגוס מאמין במה שהוא אומר. כשהוא כותב בשיר שפתח את ההופעה, את האלבום הראשון שלהם, ושהוא בכלל כרטיס הביקור של ארט ברוט - "Formed A Band" - "זו לא אירוניה, זה רוקנ'רול", התגובה האוטומטית שלי הייתה כמובן להניח שבטח ובטח שמדובר באירוניה. חייבים. הרי כבר לא ממש עושים רוק'נרול היום, ואם כן, אז זה לא ממש מגניב לקרוא לו ככה, וארט ברוט, הם הרי להקה מגניבה, נכון? נכון.
אז זהו, שזה בדיוק מה ששובר לאדי ארגוס את הלב. הוא קוטע את "Slap Dash for No Cash" בשביל לצטט שורות עילגות במיוחד של קינגס אוף לאון והקילרס, ואומר - "הם לוקחים את הכסף שלכם, ומה הם נותנים לכם בחזרה? פאקינג חרוזים לילדים" (אם כי התרגום הזה מסרס את היריקה שבה הוא מסנן דרך השיניים "fucking nursery rhymes"). לאדי ארגוס אכפת, כל כך אכפת לו שהוא הקים להקה, עם שתי גיטרות, באס ותופים, וריפים חשמליים ושמנוניים שנוגסים לך באוזן. ארט ברוט באו לפה בשביל לעבוד. גנרל ארגוס לא ירשה להם פחות מזה.
יש לי תחושה מחורבנת שרוב המוזיקאים היום מסתפקים בלהכיר את המוזיקה של עצמם, מקסימום של שתיים-שלוש השפעות, עדיף אופנתיות. זה נשמע לי כמו הסבר סביר גם לזחיחות הבלתי נסבלת של כל כך הרבה מוזיקה שנעשית היום, לצד הבורות המופגנת בדמות חוסר מקוריות. המוזיקה של ארט ברוט אינה, בפני עצמה, פורצת גבולות - כאשר ההגשה הווקאלית של ארגוס היא בעיקר גרסה יותר קלילה של מארק אי. סמית' הנצחי מלהקת The Fall המיתולוגית, לצד כל מיני חברים אחרים מהתקופה - אולי התקופה המוקדמת והפאנקית של אלביס קוסטלו, אולי ג'ונתן ריצ'מן מהמודרן לאברס, אולי דיוויד ביירן מהטוקינג הדס. אולי אפילו בריאן אינו, לפני שהוא הפיק אלבום ליו-2 אותם ארגוס שונא, מתעב (וכל כך בצדק, אם כבר מדברים על זחיחות שפוגשת חוסר מקוריות). הגיטרות הן רוק'נרול קלאסי בגרסה עדכנית, מסוג הדברים שקורים גם אצל להקות כמו The Hold Steady. והבאס והתופים הם פאנק עם נגנים מוכשרים במיוחד.
אבל אדי ארגוס עצמו הוא אנציקלופדיית פופ. הוא יודע את זה ואתם יודעים את זה. אני יודע את זה כי הוא עולה לבמה אחרי שהלהקה שלו מנגנת את ריף הפתיחה של "Back in Black" של AC/DC, אולי המנון הרוק הבסיסי ביותר בעולם, כמו מבהיר לכולם: כאן יש הופעה של להקה שמנגנת רוקנ'רול. בסוף של ההופעה נדמה שהוא מסיים עם חצי ציטוט מ"Rock'n'Roll Suicide", כאילו יש דרך יותר קלאסית לסגור הופעה. אבל לא, הוא נפרד מאיתנו, בעצם ב"Be excellent to each other", ה"מסר לאומה" של ביל וטד, שני התיכוניסטים הדפוקים מצמד סרטי האייטיז הביזאריים במיוחד (קיאנו ריבס ואלכס ווינטר מטיילים בזמן עם ג'ורג' קרלין בתוך תא טלפון, זוכרים?). יותר אלטרנטיבי מ"עולמו של ויין", זה בטוח.
אבל גם זה לא מספיק לו. על הדרך הוא נוטע אינספור רפרנסים - הראמונס, איגי פופ, כל התקליטים הקלאסיים שהוא בטח גדל עליהם בתור ילד. ואחר כך הוא אומר - התרבות הפופולרית אינה חלה עליי יותר. כי הוא נגעל, הוא כל כך סובל ממה שקורה מסביבו. דווקא מאותה הציניות המוגזמת שאני בעצמי ייחסתי לו בטעות, ובטח שמהזחיחות ומהבורות. אבל הוא גם יודע שהוא חלק מאותה תרבות פופולרית, תוצר שלה, והוא לא יכול להפסיק להתעמת איתה ולחפור בה כמו בפצע.
מה שאדיר בהופעה של ארט ברוט, אם כך, היא לא העובדה שהם מנגנים את כל - אבל את כל - הלהיטים, ולא הסיפור המוזר במיוחד על מוזיאון ואן גוך באמסטרדם, לא הביצוע המדהים ל"Alcoholics Unanimous" ולא ל"Rusted Guns of Milan". הדבר הגדול שקורה שם בשבילי הוא הרגע שבו אני מבין שארט ברוט היא להקה של מאבק תמידי בעצמה, ועל העובדה שהיא כמו פוטנציאל גדול של להקה שבחר להיות להקה ומתייסר על הרגע הזה. על רגע הכניסה לשדה של התרבות הפופולרית.
ביליתי חלק ניכר משנות האוניברסיטה שלי בהסתובבות עם פעילים פוליטיים (אתם יכולים לנחש לבד מאיזה צד). אני חושב שאחת הדילמות העיקריות - והמעניינות ביותר - שבהן הם התעסקו כל הזמן היה הניגוד בין הרצון להשפיע על החברה, לבין מצבה הנוכחי שדוחה אותם עד כדי כך שהם בקושי יכולים לקחת בה חלק. זהו המקום שבו ארט ברוט נמצאים, ביחס לרוקנ'רול ולתרבות פופולרית בכלל, ולא פלא, אם ככה, שאדי ארגוס צועק משיר לשיר דברים שנשמעים, לפעמים, סותרים. אבל קודם כל - עקביות היא תכונה מוערכת יתר על המידה. דבר שני, כן יש לכל מה שהוא אומר שני גורמים משותפים - האחד הוא המסירות המוחלטת למה שהוא עושה, ללהיות בלהקה, להיות סולן של להקה, והשני הוא האנושיות. מבחינתי זה הלחם והחמאה של הרוקנ'רול. ושל אמנות בכלל. אם ככה, אז אדי ארגוס - וכל ארט ברוט יחד איתו - הצליחו ליישם בדיוק את מה שהם רצו וניסו לעשות.
ארט ברוט, בארבי ת"א, שישי 2.4.2010
>>> בואו לקרוא את הראיון עם אדי ארגוס
>>> אדי ארגוס מספר על ההשפעות התרבותיות שלו
>>> אלכס פולונסקי משתפך על האלבום השני של ארט ברוט