הנהלה חדשה
הקליפ החדש של MGMT, לשיר "Flash Delirium", לא רק מוסיף וידאו מצוין לשיר מצוין, אלא גם שובר את כל הנחות היסוד שהיו לכם על הלהקה
לא הייתי בטוח שיצא לי לכתוב את זה, אבל: אתמול MGMT שימחו אותי עמוקות. עד לפני כמה שבועות הם היו בעיני להקה סבירה שהרבה חברים שלי אוהבים. לא גרועים, זה בטוח, סאונד נחמד וטקסטים מוצלחים באופן מפתיע. כלומר, לא בדיוק הברקות, אבל העניין הוא שלמי שנותן בהם חצי מבט (כמו שאני עשיתי בהתחלה), הם נראים כמו להקה שיותר מתעניינת באיך הם נראים מאשר מה הם אומרים או איך שהם נשמעים. ההצלחה הפסאודו-נישתית של אלבום הבכורה שלהם, "Oracular Spectacular" - לא מספיק פופולרי בשביל להפסיק להיות מגניב, מספיק פופולרי בשביל... ובכן, להיות פופולרי - תרמה לכך. לפעמים אני נכנע להייפ בצורת ההתנגדות. זה לא בסדר. אני מודה.
עדיין לא יצא לי לתת את ההאזנה המקיפה והנדרשת לאלבום החדש שלהם, "Congratulations". הרבה מאד דברים קורים שם - ולווט אנדרגראונד (שחזרו להפציע לאחרונה בהשפעות של הרבה מוזיקאים עכשוויים. מעניין), פופ צרפתי, הביץ' בויז, סרף-רוק, אוף מונטריאול. קוקטייל מעניין, הגיוני ולא כפוי. זה ככה, רושם ראשוני. אבל אני בטוח בדבר אחר: הסינגל הלא צפוי והלא אופייני שהם שחררו בתור יריית הפתיחה לשלב השני הזה של הקריירה שלהם, "Flash Delirium", הוא בדיוק מה שהם היו צריכים בשביל לקנות אותי. עכשיו יש להם סאונד שאני באמת אוהב, מקורי, רב-שכבתי, מושקע. ואז קרה הקליפ.
בהתחשב בכל המטענים שעמם באתי אל הקליפ, אני בטוח שתסלחו לי על כך שעד לאמצע שלו, פחות או יותר, כמעט ולא סבלתי אותו. תקציר "Flash Delirium", צד א': צמד חברי MGMT מגיעים בלימוזינה, לאחר נסיעה קצרה בשלג, אל בית גדול בו נערכת להם מסיבת "ברוכים השבים הביתה". עורכי המסיבה: דודות זקנות וגנרלים שנראים כאילו הרגע סיימו לתכנן את הפלישה לנורמנדי. כולם משתתפים יחדיו בארוחה חגיגית (עם עוגה) ומצטלמים יחדיו בשלל תנוחות (עם מצלמה עתיקה).
רציתי לשרוף את זה. את כל תעלולי ההילוכים האיטיים והתלבושות המוזרות, כך אמרתי לעצמי, שחקנו כבר בקליפ של ה-Decemberists ל"Sixteen Military Wives", שהיה בתורו לא יותר ממחווה צולעת ל"ראשמור" (או, אם אתם מתעקשים להביך אותי בהקלדת התרגום העברי המזעזע שלו, "המירוץ לצמרת של מקס פישר") המבריק של ווס אנדרסון. כל הקריצות המאוסות האלה לאסתטיקת וינטאג' הן כל כך צפויות שהתחשק לי להקיא על עצמי. גם המופע הקצר עם בובות הפיתום שמעלים המארחים שלהם לא להצליח להעלות על פניי את החיוך הדק שהוא מעלה על פני חברי הלהקה (לפחות בקליפ).
ואז קורה משהו. בצוואר של אחד מהם (מצטער, לא יודע להבדיל) נפער פה. פה קטן. בצוואר. ששר. כמעט כמו בספר קומיקס של צ'ארלס ברנס. אחד הגנרלים ניגש לבחור. כופתים אותו, שמים אותו על הברכיים, ובעודו צורח צרחה אילמת (המוזיקה ברקע שמחה מתמיד), הוא שולף משם צלופח. סוג של צלופח. אולי דג. מישהו מביא לשם מכונה שעשויה לתפארת הסטימפאנק. מכניסים את הצלופח פנימה. מהמכונה יוצא קיטור. ואחר כך המסיבה הופכת לאפוקליפסה ביתית.
אני יכול לתת פה כמה פרשנויות. אפשר לדבר על הסאבטקסט המיני של הצלופח שמחודר לצד הרירי של המכונה. אבל זה פחות מעניין. מה שמעניין הוא הדג. הצלופח. אני חושב שאין מאכל פחות מגניב מדג. אין שום דבר סקסי בלאכול דג. פילה או עם עצמות, לא חשוב. גפילטע פיש. סושי זה לגיטימי, שם הדג קצוץ ולא נראה כמו דג. אבל הצלופח פה חי, פועם, רירי ודוחה. אבל הוא זה ששר מתוך MGMT. חשבתם שזו מסיבת חזרה הביתה, אבל בעצם זה המוות. שהוא החגיגה הכי גדולה, בשבילם, ויש לו קול מלאכי אבל הוא נראה כמו חרא. אני אוהב את הקליפ הזה כי הוא עבד עליי. הוא בנה אסתטיקה צפויה ומעצבנת רק בשביל לרסק אותה לגמרי. הוא מתחבר לחלוטין לרושם הראשוני שקיבלתי מהאלבום השני של MGMT: "מה שהיה לנו בעבר זכה להצלחה, אבל הוא לא היה מדויק, ואפילו קצת מזויף. עכשיו צריך לתקן את זה, ואנחנו מוכנים לשלם את המחיר".
>>> מיכל ישראלי כבר הקשיבה ל"Congratulations"
>>> אלכס פולונסקי אהב אותם עוד כשהם היו היפסטרים
>>> אגב, ההופעה שלהם בארץ בשנה שעברה ביאסה לנו את התחת