זה הדוד שלי

UNKLE – Where Did The Night Fall

יש לי הרבה סיבות לאהוב את האלבום החדש של UNKLE. מקהלות הילדים בשיר החמישי, “The Answer”, נשמעות כאילו הן נלקחו מהפתיחה האדירה של "The Alphabet Business Concern” המופתי של Cardiacs. יש אורחים מעניינים שאינם מרגישים מאולצים, יופי של תכנותי תופים, וכו'. למרבה הצער, כמעט שום דבר מזה לא עובד.

אני לא אוהב לפסול להקות בגלל שהאסתטיקה שלהן מיושנת ובוני "פרינס" בילי או סטיבן מלקמוס יכולים להרביץ לגיטרה שלהם עד סוף הימים מבחינתי. לעומת זאת, קורה לפעמים שחלוף השנים חושף איזושהי ריקנות בסאונד של מוזיקאי שלא ניתן היה להבחין בה קודם באותה קלות. זה קצת כמו לצפות היום ב"מטריקס" – האפקטים כבר ממש לא מרשימים, אז פתאום קולטים כמה שהעלילה היא זולה והדיאלוגים מטומטמים.

המוזיקה של UNKLE נשענה בעבר על אסתטיקה פסאודו-עתידנית, מהסוג שאפשר היה למצוא בקלות לה מקום בפס הקול, למשל, לכל אחד מסרטי ה"מטריקס". רק שהעתיד המשוער של UNKLE הוא כבר מזמן העבר, והתחושה שמתקבלת בעת ההאזנה ל-”Where Did the Night Fall” היא קצת כמו בצפיה עכשווית ב"בלייד ראנר", שמתרחש ב-2019 – איפה המכוניות המעופפות והרובוטים דמויי האדם שהבטיחו לנו? ההבדל הוא כמובן ש"בלייד ראנר" יהיה סרט ענק גם ב-2110, בעוד שהמוזיקה של UNKLE נחשפת במלוא ערוותה כקשקוש.

Goldfrapp – Head First

חוש הומור זו תכונה חשובה. גם במוזיקה. לאו דווקא במובן של "להקת דאחקה", למרות שאפילו לזה יכול להיות זמן ומקום, אלא במובן של ההומור העצמי הדק הזה שמתלווה בדרך כלל למודעות. כשאתה מסוגל להעריך פחות או יותר את מקומך בעולם, אתה כבר לא יכול להסתובב נפוח מחשיבות עצמית, ואז אתה גם מבין בהכרח שכל המצב הזה קצת מצחיק. המחשה למתקשים: לאוף מונטריאול יש ממש הרבה מזה, לניק קייב ככה-ככה ול-U2 אין בכלל.

בשניים-שלושה השירים הראשונים של "Head First”, האלבום החדש של Goldfrapp, נדמה שמספרים לך בדיחה מוצלחת. הביטים כל כך אייטיזיים, דביקים וסליזיים-קיטשיים, מסוג הדברים שחסר להם רק קליפ עם מטוס קרב ובלוריות משומנות, ופייד-אאוט איטי של שקיעה-מעל-ים בסוף, שהמאזין אינו יכול שלא לומר לעצמו – אוקיי, לגולדפראפ נמאס מהתדמית הסקסית-המעושה של האלבומים הקודמים שלהם, והם החליטו להקצין את הצד הסכריני שלהם.

רק שזה לא עובד. ליתר דיוק, זה לא עובד בגלל שמספרים לך את אותה בדיחה שוב ושוב במשך תשעה שירים, והפאנץ' מסרב להגיע. אולי הפאנץ' הוא פניה של אליסון גולדפראפ עצמה, בסופראימפוזיציה איומה באיכותה על עננים ורדרדים. מי שממש אוהב את הקול של אליסון, או אייטיז – אבל אייטיז של "טופ גאן" – אולי כדאי שיתן לדיסק הזה סיבוב או שניים. כל היתר מוזמנים לחכות כמה שנים ולהשתמש בו בתור ה-Rickroll של 2020.