השטן ירד לת"א

מכירים את זה שאתם מתעוררים בבוקר, שואלים את עצמכם אם זכרתם להזיז את השעה לשעון קיץ, מגרשים את החתול מהמיטה ואז נזכרים בליל אמש ותוהים האם חלמתם חלום ממש מוזר או שבאמת ניסיתם אתמול לפלס דרך בין אלפי מטאליסטים, תמהונים עירוניים ואנשים שנראים כאילו רכבו כל הדרך מאלבמה על המאנסטר טראק שלהם, כדי לראות מקרוב אם הדבר הזה על הבמה אכן אמיתי?

המחזה שנחת אתמול על במת הבארבי בת"א ומשך לשם כמות בלתי נתפסת של אנשים הוא לס קלייפול, מייסד ההרכב "פרימוס" ואלוף העולם בגיטרה בס, שלא מסתפק ביכולת לגרום לכל חפץ בעל מיתרים עבים לעשות דברים שנשמעים בלתי אפשריים, ומקיף את עצמו בקרקס מוזיקלי-ויזואלי ביזארי במיוחד, שתיכף נרד לפרטיו.

שפם לא אירוני

היפסטרים שנקלעו למקום, אם היו שם כאלה, ודאי מלמלו לעצמם מתחת לשפם האירוני (הם לא יכלו להגיד את זה בקול בגלל המטאליסטים המפחידים שמסביב) שFאנק מטאל עם השפעות רוק מתקדם זה הכי אמצע הניינטיז אם בכלל, שמערכת התופים העצומה והגרוטסקית מגוחכת לחלוטין, שמסיכות הפלסטיק הזולות שלבשו הנגנים ולפרקים גם קלייפול עצמו מתאימים יותר לשוד בנק, ושאין שום סיבה הגיונית להחזיק על הבמה נגן ויברפון וצ'לניסט שמשתמש בצ'לו כמו בכינור.

הם טועים, כמובן: אחרי חמש דקות של בסים קופצניים ודקלום רפטטיבי במבטא הרדנקי המוגזם בכוונה של קלייפול, אתה מניח לעצמך לפול לתוך מחילת הארנב ומבין שהוא אמנם מתעלם מכל אופנה מוזיקלית מאז ש"פרימוס" היו הדבר הכי חדשני בשטח בתחילת ה-90 וממשיך לעשות פחות או יותר אותו הדבר, כשההתפתחות המוזיקלית והאסתטית שלו קשורה יותר לאמצע המאה שעברה מאשר לתחילת המאה הנוכחית - אבל במקרה שלו, בדומה לטום ווייטס איתו הוא גם מנגן ומקליט מדי פעם, זה בסדר גמור: הוא מוכשר, מוזר ומיתולוגי מספיק כדי לעשות רק מה שמתחשק לו ועדיין להשאר קול לגמרי.

הדרום העמוק

לא משנה אם הוא מנגן קטעים מתקופת "פרימוס", שירים מאלבומי הסולו (האחרון, Of Fungi and Foe, יצא בשנה שעברה) או קאבר לשיר של להקת Rush, האווירה הכאוטית על הבמה ומסביבה הרגישה כמו ביקור בקרקס נודד שהגיע לאיזור כפרי בדרום ארה"ב בשנות ה-20, כשקלייפול עצמו, יליד קליפורניה בכלל, מעלה על הדעת כל דמות שמגלם ג'וני דפ בסרט של טים ברטון. מדי כמה שירים קלייפול נעלם מהבמה לדקות ארוכות כשהוא משאיר את הקהל עם סולו תופים ארוך או קטע אינסטרומנטלי אחר, וחזר כשהוא מכוסה תחפושת הזויה כלשהי, כשבכמה מקרים גיטרת הבס הוחלפה בקונטרבס חשמלי או במעין מסגרת עץ מאולתרת בעלת מיתר אחד. השימוש שהוא עושה בכל אחד מהכלים האלה היה גורם למונח "וירטואוזי" להתכווץ בפינה בבושה, ולא היה מפתיע אותי לגלות שהאגדה על מפגש עם השטן בצומת דרכים מאובקת במיסיסיפי עוסקת בכלל בו, ולא ברוברט ג'ונסון.

מכירים את זה שאתם מתעוררים בבוקר, שואלים את עצמכם אם זכרתם להזיז את השעה לשעון קיץ, מגרשים את החתול מהמיטה ואז נזכרים בליל אמש ותוהים אם חלמתם חלום ממש מוזר?

לס קלייפול, בארבי ת"א, חמישי 26.3